<h1>פירוש רבינו יהודה אלמנדרי על עבודה זרה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
לפני אידיהן, אידיהן כינוי גנאי ליום מועד ע"ז כדכתיב [דברים ל"ב] כי קרוב יום אידם. לשאת ולתת, משום דאזיל ביום אידם ומודה לע"ז. להשאילן ולשאול מהן וכו', שאלה חוזרת בעין כגון בהמה וכלים, מלוה ניתנה להוצאה ומשלם אחרים. וטעמא דכולה מתני' משום דמודה הוא, פיר' שהגוי שמח ומודה לע"ז שלו. וצריכא דאי תנא לשאת ולתת עמהן משום דקא מהני אבל לשאול מהן דמעוטי קא ממעיט להו אימא שפיר דאמי ואי תנא לשאול מהן דחשיבא ליה מילתא, פי' כשישראל צריך לשאול את כליו וידע דהדרי ליה כליו בעין אזיל ומודה אבל ללות מהן צערא אית להו אמ' תוב לא הדריניה זוזיה ואי תנא ללות מהן אמ' זוזאי שקילנא להו על כורחיה והשתא מיהת אזיל ומודה אבל ליפרע מהן דתו לא הדרי זוזיה אימא צערא אית ליה ולא אזיל מודה צריכא. לאחר זמן, למחר ביום אידו.
<h2>דף ו.</h2>
גמרא. שלשה ימים הן ואידיהן, דלא הוו אלא שני ימים קודם, או דילמא הן שלשה בלא אידיהן, מסקאנא הן בלא אידיהן, מדקתני לפני אידיהן שלשה ולא קתני אידיהן של גויים ולפניהם שלשה ש"מ שלשה לפניהם לפני האיד קאמר.
<h2>דף ו:</h2>
נשא ונתן לפני אידיהן עמהן מהו בהנאה, אסור, אם מכר להן אסור ליהנות מאותן הדמים. ואם קנה אסור ליהנות מאותה סחורה. והלכה כריש לקיש, מה שאסר לא היה יכול כך פי' בעל התוספות והביא ראיות ואין רצוני להאריך.
<h2>דף ז.</h2>
בשל תורה הלך אחר המחמיר ר"ת רגיל לפרש בכל איכא דאמרי שבתלמוד דאוריתא לחומרא דרבנן לקולא כר' יהושע בן קרחה ורשז"ל פי' במקום אחר דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים הלך [אחר] לשון האחרון. וריב"א פי' דלשון אחרון כטפל לעיקר, ונר' דבמקום שיש להתברר שיטתיה דתלמודא כחד מיניהו אזלי' בתריהו.
אין מקבלין אותן להחזיקן בתורת חבירות לסמוך עליהן. במטמוניות, בסתר, גיר' דגמ' איכא דאמ' עשו דבריהם במטמוניות מקבלין אותן בפרהסיא אין מקבלין אותן, פיר' עשו דבריהם עבירות שבידם עברו עד הנה בפרהסיא הואיל ופקרו כל כך אין לבן נותנן לשוב בתשובה שלימה. שובבים, משמע מזידים ובפרהסיא, שובב משמע לשון מרד וגאוה כמו [ישעיה נ"ז] וילך שובב בדרך לבו.
<h2>דף ז:</h2>
וחכ' אומ' לפני אידיהן אסור וכו', מקשי בגמ' חכמים הינו ת"ק, ומתריץ איכא ביניהו הן בלא אידיהן דת"ק סבר הן ולא אידיהן רבנן בתראי סברי הן ואידיהן פיר' ת"ק סבר הן בלא אידיהן כדפשטי' בגמ' לקמן [לעיל ו' א'], ורבנן בתראי דלא יהבי סימנא איכא למימר הואיל ולא אשכחן מידי ביניהו בהא (איכא) [אתו] לפלוגי דהן ואידיהן שלשה קאמרי. איבעית אימא נשא ונתן איכא ביניהו ת"ק סבר נשא ונתן מותר ורבנן בתראי סברי נשא ונתן אסור פיר' דהא אסור קאמרי ולא קתני אסור לשאת ולתת כת"ק דמשמע לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דאמי.
בגולה אינו אסור וכו', פיר' בגולה אין גויים אדוקין בע"ז כלל כדאמרי [חולין י"ג ע"ב] גויים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הן, ועוד דמיסתפינן מיניהו, ועוד אין אנו יכולין להעמיד על עצמינו מלישא וליתן שביניהן אנו יושבין ופרנסתינו מהן כך פיר' רשז"ל.
<h2>דף ח.</h2>
מתני', ואלו אידיהן, דשלשה ימים אסור לפניהן. קלנדא וסטרנליא, לקמן בגמ' מפרש להו. וקרטיסים, מפרש בגמ' יום שתפסה בו רומי מלכות. רחז"ל וקרטיסים פי' בלשון יון תפיסה. ויום גניסיא, יום שמעמידין בו מלך. ויום הלידה של מלך עושין כל בני מלכותו יום איד משנה לשנה ומקריבין זבחי מתים לע"ז. שריפה, ששרפו כלי תשמישו כדרך המלכים. יש בה ע"ז, כלומר אותו היום עובדין ע"ז והוא להם יום איד, וכן משנה לשנה כל ימי בנו, וכל הנך דחשיב הכא חשיבי להו ואסורין ג' ימים לפניהם, אבל יום תגלחת זקנו וכו' שאינו זמן קבוע לרבים אלא כל אחד כשמגלח עושה יום איד או בלוריתו כשמסתפר פעמים הרבה מניח בלורית מאחוריו ומגלחה משנה לשנה ויום שמגלחה עושה יום איד. ויום שעלה בו מן הים מקריב זבחי מתים לע"ז על שניצל, ובכל הנך אין אסור אלא אותו יום בלבד דלא חשיב להו כולי האי. רמז"ל פי' בלורית היא שיער שמניחין באמצע הראש ומגלחין סביבותיו.
גמ', אחר התקופה, תקופת טבת שהיו עושין ח' ימים רצופין יום איד וכן ח' ימים לפני התקופה, וסימניך שלא תחליף לומר קלנדא קרי הנך דלפני תקופה, אחור וקדם צרתני, אחור כתיב ברישא, ומתני' נמי הנך דלאחר תקופה תנא ברישא. רומי עשתה קלנדא, תיקנו אותו יום להקריב זבחים וכל העיירות הסמוכות לה ודאי משתעבדות לה ליתן מס ולהביא כל צרכיהן, אבל אינן עושין את קלנדא, אותן עיירות מי הוו אסו' לשאת ולתת עמהן הואיל ומשועבדות (לה מי) [לרומי] יש לומר מה שהן קונין עכשיו יביאו לבני רומי להקריב, או מותרות, הואיל ואין מקריבין ואין זה יום איד שלהן. לעובדיה, בני רומי. דתניא בגמ' כוותיה. בטהרה, בלא כונה ואין שמים על לב, כסבורין לעשות הדבר בהתר. וקרא לך ואכלת מזבחו, מקשי בגמ' אימא עד דאכיל, ומתריץ אמר רבא אם כן נימא קרא ואכלת מזבחו מאי וקרא לך משעת קריאה, כלומר משעה שהוא קורא לך מעלה אני עליך שכל (אכילתן) [אכילתך] כאילו היא מזבחו.
<h2>דף ח:</h2>
כל תלתין יומין, דבתר הילולא בין אמר גוי לישראל מחמת הילולא אני עושה סעודה זו ובין לא אמר ליה מסתמא להילולא מתכוין אסור דכל ימי הלולא מקריב לע"ז. עד תריסר ירחי שתא, מקשי בגמ' ולבתר תריסר ירחי שתא שרי והא רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי ההוא גוי לבתר תריסר ירחי שתא ושמעיה דמודי, פי' אמר ע"ז שלי גרמה שיבא זה לביתו, ופריק שאני רב יצחק בריה דרב משרשיא דאדם חשוב הוה ושמח הגוי מאד אבל כולי עלמא בתר תריסר ירחי שתא שרי, שמעי' מינה דאי אדם חשוב הוא אפי' בתר תריסר ירחי שתא אסיר למיזל גביה כל היכא דידע ביה דהוא מודה. ומעיקרא קודם שיכנוס אשתו מאימתי חישי' להלולא לסעוד אצלו, מכי רמו שערי באסינתי לעשות שכר ליום המשתה, אסינתי עריבה שנותנין בה שעורים לעשות שכר. ל"א נותנין עפר בעריבות וזורעין שם שעורים קודם ימי החופה ומביאין לפני חתן וכלה כשהן צומחין ואומרין להן פרו ורבו כשעורין הללו שממהרים לצמוח טרם כל תבואה.
<h2>דף יא.</h2>
ולא מדרכי האמורי, אינה מדרכי האמורי למחשבה בהדי לא תעשה כמעשיהם, בשלום תמות, בצדקיה כתיב, בשבעים מנה צורי, כלי תשמישו הנישומין מע' מנה במשקל של צורי, שהמנה כ"ה סלעים והסלע ד' דינרין, ומפ' בגמ' שעוקרין סוס שרוכב עליו. תוספ' והא דלא פריך הכא בגמ' והא איכא צער בעלי חיים כדפריך לקמן [י"ג ע"א] גבי נושא ונותן ביריד של גויים, משום דכבוד המלך בכך וכל ישראל מתכבדין בכבוד מלך ונשיא ואתי עשה דידיה ודחי לעשה דצער בעלי חיים, אבל התם משום קנסא לית לן למידחי צער בעלי חיים.
<h2>דף יא:</h2>
בגולה אינו אסור וכו', פיר' בגולה אין גויים אדוקין בע"ז כלל כדאמרי [חולין י"ג ע"ב] גויים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הן, ועוד דמיסתפינן מיניהו, ועוד אין אנו יכולין להעמיד על עצמינו מלישא וליתן שביניהן אנו יושבין ופרנסתינו מהן כך פיר' רשז"ל.
לזבוני חמרא למכור יין. בחגא דטייעי, יום לשנה מתקבצין כל (חורי) [סוחרי] העיר לאכול ולשתות ולצחק לשם ע"ז, הנה ביום אידם עצמו התיר להם לישא וליתן עמהן למכור ולקנות, בחגתא דטייעי חגאג אל אעראב, כלומר שהיו הישמעאלים חוגגין לבית ע"ז שלהן. דלא קביעא, אין להן זמן ידוע אלא כל זמן שרוצה הולך.
מתני', עיר שיש בה ע"ז, שיום איד לבני העיר היום בע"ז שבעיר. חוצה לה מותר, לשאת ולתת עם היושבים חוץ לעיר, שאין נמשכין אחר אותה ע"ז, שכן מנהג זה עובד את שלו וזה עובד את שלו, ויום איד של אלו אינו ביום איד של אלו. היה חוצה לה ע"ז כלומר מחוצה לה בא עבודות לאותה ע"ז שהיום עובדין ליראה שלהן תוכה מותר שאין בני העיר עובדין לאותה יראה. מהו לילך לשם, לאותה העיר ביום ע"ז שלהם לספר עם אחד מבני העיר ולא לשאת ולתת עמהן, בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום שאין דרך יוצא מאותה העיר ללכת לעיר אחרת דרך הכבוש מכאן לאותה העיר מיוחד לאותה העיר, לפיכך אסור לילך שם מפני חשד, מפני שניראה כהולך לעובדה. בזמן שאין הדרך מיוחדת, ודרך מסלול הולך גם לעיר אחרת מותר, שהרואה אומר למקום אחר הוא הולך.
<h2>דף יב.</h2>
גמרא. עיר שיש בה ע"ז, משמע שאותו היום היו עובדין ע"ז אסור ליכנס לתוכה מפני חשד, דאמרי איהו נמי אזיל למיפלחה. ישב לו קוץ, נתחב לו קוץ ברגל. ואם אינו נראה כמשתחוה, שפונה לאחוריו או צדו לצד ע"ז, ומפרש בגמ' דצריכא למיתנא כל הני דאי תנא קוץ משום דאיפשר מיזל לקמיה פיר' משיעבור מכנגד ע"ז ומשקליה אבל מעות דלא איפשר אימא לא, ואי תנא מעות משום פסידא דממוניה אבל קוץ דצערא דגופיה הוא אימא לא, ואי תנא הני תרתי דליכא סכנה אבל דאיכא סכנה פי' דאי לא שתי ימות בצמא אימא לא צריכא, [ע"ב] פרצופות למה לי משום דקא בעי למיתנא כיוצא בו, פי' פרצופות למה לי הא תנא מעיין דאיכא סכנת צמא וקאסר, משום דבעי למיתנא כיוצא בו, לא יניח פיו על גבי סילון, דגבי מעיין תנא שתייה ולא תנא הנחת פה הילכך לא שייך למיתני כיוצא בו גבה, אבל בפרצופין תנא הנחת פה ושייך למיתני גביהו כיוצא בו דאסור נמי הנחת פה דאלו לשחות ולשתות בידו ליכא סכנה דבדיק להו בידו.
<h2>דף יב:</h2>
נימה של מים, היא עלוקה של מים, להחם לו חמין לשתות בשבת, דסכנת נפשות היא, אדהכי והכי בתוך זמן ש[מ]חממין לו חמין ישקוהו חומץ ולא ימהר למות. שברירי, שד ממונה על מכת סנוירים, בסנוירים [בראשית י"ט] תרג' בשברריא, גיר' דגמרא ואי צאחי מאי תקנתיה אי איכא חבריה נימא ליה ואי לא נימא הוא לנפשיה פלניא אמרה לך אימיך איזדהר משברירי ברירי רירי בכאסי חיוארי, שם השד הוא ומתמעט והולך.
עיר שיש בה ע"ז ודרך הגויים להיות להן יום שוק ויריד ביום אידם, והיו בה חניות מעוטרות, וסימן הוא להן אותו עיטור שאותן חניות של כומרין הן ליטול בהן מכס לע"ז, מעוטרין אסורין, לא שנא אם היו מעוטרות בוורד והדס דנהנה מן הריח שלהן ואסורין משום תקרובת ע"ז שדרך לשטחן לפני ע"ז, ולא שנא מעוטרות בפירות, דקל וחומר הוא מה הנהנה מן הריח אסור המהנה לע"ז שקנה מן הפירות לא כל שכן שאסור. ושאינן מעוטרות מותרות, שבאותן שאינן מעוטרות לא שקלי מיניהו מכסא ולא מתהניא מיניהו ע"ז, ואי משום דנושא ונותן ביום אידם הני מילי לזבוני להו דילמא מזבין להו בהמה ואזלי ומקרבי לע"ז, אי נמי דרך לוקח להיות שמח ואזיל ומודה לע"ז אבל למיזבן מיניהו שרי דסתם מוכר עצוב הוא כך פי' רשז"ל וקשה דהא אמרן לעיל [ו' ע"ב] דבר שאין מתקיים מוכרין להן אבל לא לוקחין מהן, ולשון המשנה אסור לשאת ולתת עמהן ולא אמר אסור למכור להן, ומפר' ר' מאיר דהכא איירי בעיר שיש בה ע"ז ויש בה שוק שלא ביום אידם ולכך מותר לשאת ולתת עמהן.
<h2>דף יג.</h2>
מנחת בו את המכס, מוחלין את המכס לעושי רצונם, עטרה של הדס או ורד, נמצא נהנה מן הריח, תוס' פי' ר"ש דנהנה מריח העטרה שבראשו ועל חנם דחק אלא קרי ליה נהנה משום דעל ידי כך פטרי ליה מן המכס, ביריד הוא כינוי גנאי והוא שוק קבוע לשם ע"ז ומעלין לה המכס ועל כן נתכנה יריד מפני שמעלין בו מכס לע"ז. מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח, ומשום בל תשחית ליכא דכיון דאסרי חכמים בהנאה לא חישי', תוס', משמע דמטעם קנס מיתסרי הנך מעות אפילו ידוע לנו דזבין חמרא או גלימא כי היכי דקנסינן גבי פירות כסות וכלים, ותימא דלקמן בפ' אין מעמידין [ל"ג ע"א] גבי ישראל ההולך ליריד לא אסרינן אלא משום דחישינן דילמא ע"ז זבין או דמי ע"ז איכא בהדיה, ויש לומר דלדידיה ודאי אסרינן כל מעות שבידו אפילו על ידי משא ומתן של יריד משום קנסא, אבל אחריני לא קנסינן לישא וליתן עמו משום חששא דשמא ישא ויתן מן המעות שבאו מן היריד, אבל היכא דאיכא למיחש לדמי ע"ז אסיר לישא וליתן עמו דכל מי שיבואו לידו אותן מעות מדאוריתא אסירן. מנשר פרסותיה, מקשי בגמ' והא איכא צער בעלי חיים, ומתריץ אמ' אביי רחמ' אמ' את סוסיהם תעקר ביהושע [י"א] כתיב אלמא מותר לגנותן בכך. מן הארכובה ולמטה, אבל עיקור שתיטרף בו אסור לעשות כן בידים ואע"פ שהיא אסורה בהנאה. תוס' ותימה מאי איכפת לן כיון דאסירה בהנאה, לכך נראה דשריא בהנאה דאע"פ דפירות כסות וכלים ומעות וכלי מתכות אסירן בבהמה סגי בקנסא דעיקור מן הארכובה ולמטה. דשקלי מיניה מיכסא, מן הלוקח דקא מהני לע"ז. עבדים ובהמה ושפחות וכו', אחד עבד גוי ואחד עבד ישראל, משום מיעוטייהו שממעט הגויים ומדלדלן שלוקח עבדיהן ובהמתן שמשתמשין בהן. וכותב בשטרות ומעלה בערכאות שלהן, מקום מושב גדוליהם ושופטיהם ומעלה שטרותיו לפניהם לחתום בו ואע"פ שכבוד ותפארת היא להן, שהוא כמציל מידם, שמתוך כך יהיה לו עדים מסייעין להצילו מן העוררין. בבית הפרס דרבנן, שדה שנחרש בה קבר, וחשו חכמים עד מאה אמה דלדלה המחרישה את כתיתי העצמות דשמא יעבור על עצם כשעורה ויסיטנו. לישא אשה, היינו לשוב לארץ ישראל לאחר כך אבל לישא אשה ולהשתקע שם אסור כדמוכח בסוף כתובות [קי"א ע"א]. בזמן שאינו מוצא ללמוד, בארץ ישראל בטהרה, אבל בזמן שמוצא לא יטמא. [רבי יוסי אומר] אף בזמן שמוצא ללמוד בארץ יצא ויטמא. אין מחרימין, קסבר סתם חרמים לבדק הבית דפלוגתא היא (בתמורה) [בערכין כ"ח ע"ב] וכיון דהשתא ליכא בית אתי בהו לידי תקלה דמיתהני מהקדש ומעיל[ה].
ליקוטין מתוספות, אין מקדישין כו', משום דחישינן לתקלה בזמן הוה ואין מחרימין וכו', מה שפירש ר"ש קסבר סתם חרמים לבדק הבית על חנם דחק, דאיכא לאוקומה במפרש לבדק הבית, אי נמי אפילו בחרמי כהנים אסור דלא ליתי בהו לידי תקלה קודם שינתנו לכהן, כדאמרינן בפרק כל פסולי המוקדשין [ל"ב ע"ב] דחרמי כהנים כל זמן שהן ביד הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם. יוליכם לים המלח, והא דקאמר בסוף המקדיש שדהו [כ"ט ע"ב] ושדי בנהרא, דסגי בשאר נהרות, היינו על ידי שחיקה, אבל אי שדי להו בעינייהו בעי ים המלח כדמשמע בפ' כל שעה [כ"ח ע"ב].
<h2>דף יג:</h2>
נועל דלת, ואין לה מה תאכל ותמות, ובגמ' רמינן האי מתניתא דקתני ואיזה הוא עיקור נועל בפניה וכו' אמתניתא דלעיל דקתני ואיזה עיקור מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, ומסיק רבא מפני שנראה כמטיל מום בקדשים פי' אינו מטיל מום גמור דאסור משום [ויקרא כ"ב] כל מום לא יהיה בו, דהני מילי בזמן שבית המקדש קיים דקרינא ביה [שם] תמים יהיה לרצון להקריב, אבל השתא נראה בעלמ' הוא ולא אסיר מדאוריתא. שחללו בדאיעבד, אבל לכתחלה לא.
מתני', אסורין למכור לגויים, דלצורך תקרובת ע"ז קא בעי לה. אצטרובלין, מפרש בגמ'. ובנות שוח, מין תאנים לבנות, רמ"זל טעמן אלגמיז. ולבונה לבונה זכה שמקטירין אותה לע"ז. מוכר לו תרנגול לבן בין התרנגולין, לקח גוי מישראל תרנגולין הרבה מותר למכור לו ביניהן תרנגול לבן דכיון דשקיל מיניה אחריני לאו לע"ז קבעי להו. שאין מקריבין חסר לע"ז, דאין פסול לבני נח אלא מחוסר אבר, דכל מה שהיו בני נח מקריבין לשם מקריבין הגויים לע"ז. אף דקל טב, פירות דקל טב, וחצב קנים שעושין מהן מתוק ונקרא סוכר. נקלבים מפרש בגמ' קוריאטי, פי' ר"ש מין פירות, ור"מ פי' מין עשבים.
<h2>דף יד.</h2>
גמרא. פירי דארזא, פי' רמ"זל צנובר צגיר ויסמי קטם קדיש. בפטוטרותיהן שנינו פטוטרות דמתני' לאו מינא הוא באנפי נפשיה אלא הכי קאמר אין מוכרין להן כל אלו איצטרובלין ובנות שוח בעוקציהן לפי שתולין אותן לפני ע"ז ודרכה לעובדה בכך. לבונה זכה, מין לבונה היא. שלשה מנין, משקל שלשת מנין דהא ודאי לסחורה קא מיכוין למיהדר לזבונה כך פיר"ש ור"ח גריס שלשת מינים, ור"ב כתב שניהם. מיפקדינן על לפני עור, אנו מצווין שלא ליתן מכשול בדבר האסור לו, וכל הני דאסרינן לזבוני להו משום לפני עור לא תתן מכשול דבן נח מוזהר על ע"ז, אלפני דלפני כגון הכא דהא ודאי לא קבעי לע"ז ומשום דלא ליזבין איהו לאחריני ומקטרי לא מיפקדינן למיסר. תרנגול למי מותר למכור לו תרנגול לבן, כיון דלא אדכר לבן לאו לע"ז בעי ליה.
<h2>דף יד:</h2>
סתמן חיטי חיואראתא ופירושן לע"ז, ואם תאמר סתמן חיטי חיואראתא פשיטה דמותר דהא (לו) [לא] תנינן אלא תרנגול לבן, פירושן לע"ז איצטריכא ליה סד"א האי גברא לאו לע"ז באעי להו להני חיטי אלא מיבק הוא דאביק בע"ז כלומר אוהבה הרבה ודבוק באהבתה, וסבר כי היכי דאביק בה הוא הכי אביקי בה אחריני וכיון דשמעי דלע"ז בעינא להו יהבו לי קמ"ל פי' ר"ש וסבר כי היכי דאביקנא בה ויהיבנא כל מידי דאית לי בזול לצורך ע"ז כולי עלמא נמי אביקי בה וסבר אימא לע"ז קבעינא וליתבו לי בזול, ומיהו אין לבו לע"ז ונשתרי קמ"ל. פסק רמ"זל הלכה כר' מאיר (ור') [ולא כר'] יהודה.
מתני', מקום שנהגו שלא למכור, דהחמירו על עצמן דילמא אתי למכור גסה. ובכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה, טעמא מפרש בגמרא. עגלים וסייחים קטנים ואע"ג דלאו בני מלאכה נינהו מיחלפי במכירת גדולים. ושבורים, דאתי לאיחלופי ומזבני להו שלימים. בשבורה, דלא משהו לה ושחטי לה, הילכך לא חזי לה ישראל גבי גוי ולא אתי למישרי מכירה אחריתי. מתיר בסוס, שאין מלאכתו אלא רכיבה, וטעמא דאין מוכרין גזירה משום שאלה ונסיוני הוא ובנסיוני הוה ליה מחמר דאסור משום לא תעשה כל מלאכה פר' מי שהחשיך [קנ"ד ע"א], אבל הכא אי נמי אתי לשאלה ונסיוני אין כאן חיוב משום לא תעשה כל מלאכה.
<h2>דף טו.</h2>
גמרא. דגוי חס על בהמתו מלרבעה שלא תיעקר, שנעשית עקרה ברביעה, ומזה הטעם אין לאסור המכירה, אלא בעבור שעושה בה מלאכה בשבת והתורה אמרה [שמות כ"ג] למען ינוח שורך וגו', וניעביד, דלא אזהר רחמ' הנחה אלא בבהמתו של ישראל אבל גוי כיון דזבנה קנייה ובהמתו היא ליעביד בה מאי דבעי, משום שאלה, אי שרית לזבוני אתי לאושולי והשתא בהמה דישראל היא ומצווה הוא על שביתתה דכתיב [דברים ה'] וכל בהמתך, ושאלה מסקינן בגמ' דלא קניא. ומשום שכירות שמא ישכיר אותה ויעשה בה גוי מלאכה בשבת ושכירות לא קניא. משום נסיוני, פי' שמא ימכרנה לו על מנת שינסה אותה ואם לא תכשר בעיניו יחזירה לו חישינן דילמא אתי במעלי שבתא סמוך לשקיעת החמה ואמ' ליה גוי לישראל תא נסייה ושמעא לקאליה ואזלא מחמתיה ונמצא כמחמר בשבת ואסיר כך פי' רח"זל, רש"זל לא שייך למימר אלא בבהמה הטעונה משוי, וזימנין דמשוי משוי עלה ומנסה לה אי אזלא שפיר והוי מחמר בשבת. אגב ספסירא, על ידי סירסור ישראל והמוכר נמי ישראל. דלא ליגלו מומה, כיון דהוא למוכרה לקחה אינו רוצה שיודע מום שבה, הילכך לא מושיל ולא מוגר. אימור לשחיטה זבנה, ותלינן לקולא. תוספת ומה שנוהגין עכשיו למכור לגויים סוסים וחמורים ושוורים לחרישה, יש לומר שעתה אין אנו רגילין כל כך בקלא דאיכא למיחש לשמעא קאליה וליכא למיגזר משום נסיוני, ומהאי טעמא שרי' אידא דספסרא משום דלא ידעה לקאליה, ומשום שאלה ושכירות ליכא דאין אנו רגילין להשאיל עתה לגוי ולא לקנות בהמה כדי להשכיר כי אם לצורך עצמו קונהו כך פיר"ת, ויש אומ' דבימיהם היו הרבה ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל עכשיו אנו שאין אנו כי אם מעט במקום אחד איכא הפסד אם לא היו מוכרין לגויים זה כתבתי מספר תרומות.
<h2>דף טו:</h2>
החשוד למכור לגוי, אע"ג דלעיל [י"ד ע"א] לא חיישינן גבי גוי אלפני דלפני גבי ישראל חשו, ועוד דהכא חד לפני הוא דחיישינן שמא יחטא ישראל בשאלה ושכירות ונסיוני. זכרים אצל זכרים, בהמות זכרים אמל גויים זכרים דרבעי להו. ונקיבות אצל נקיבות, כדמפרש בפ' שני [כ"ב ע"ב] דגוים מצויין אצל נשי חביריהם וזימנין דלא משכח לה ורבע לבהמה דישראל. ואין צריך לומר זכרים אצל נקיבות, לפי שהגויה נרבעת לזכר. ואין מוסרין בהמה לרועה שלהן, משום רביעה. ואין מתייחדין עמהן, שחשודין על שפיכות דמים. ואין מוסרין להן תינוק, משום דמשכי ליה למינות, ועןד משום משכב זכור, והן מוזהרין על זה, (דתניא) [דכתיב] ודבק לה בזכור.
אין מוכרין להם, לגויים, לא זין, סיף ורומח. וכלי זין, בית יד לרומח ונדן לסיף. לא סכין, ס"א סדן לשום בו רגלי איש כמו [פסחים כ"ח ע"א] נגארא בסדניה יתיב מדויל ידיה משתלים, פי' אומן שחוקק העץ שהוא סדן לעשות כבלים ברגל לסוף שמשימין אותה ברגליו. קולרין, לצואר. כבלים של ברזל לשום ברגלים וכל הנך משום דלא ליזקו בהו ישראל. כך אסור למכור לישראל החשוד למכור לגוי, ופריך בגמ' היכי דאמי אי דחשיד דקטיל פשיטא היינו גוי, ומתריץ הכא במאי עסקינן במשמטאנא בעלמ' דזימנין דעביד לאצולי נפשיה, ליסטים השומט ממון מיד בעליו ונשמט והולך וכשרודפים אחריו נלחם ומציל את עצמו ומאבד זה את ממונו.
<h2>דף טז.</h2>
דכי שלים זיניהו, כשכלין כלי זינן במלחמה קטלי בהו בתריסין. מערק ערקי ולא קטלי בגוייהו. עששיות, חתיכות עבות שעושין מהן כלי זין. בפרזלא הנדואה, של ארץ הינד שאינו עשוי אלא לכלי זיין אבל שאר ברזל מותר למכור להם. דמגנו עלן, נלחמים לשמור את העיר ואת יושביה, תוס' אהא סמכינן למכור להן כלי זיין. שאין חייבין עליה חטאת, שרוכב עליה בלבד, היל' כבן בתירה ואין הלכה כר' יהודה דמתיר בשבורה.
מתני', אין מוכרין להן וכו', בסילקי, לשון גובה הוא כדאמרינן ביומא [כ"ה ע"א] לשכת הגזית כמין בסילקי גדולה היתה, ושם דנין בני אדם ומפילין אותו ומת, ובערוך פי' פלטין גדולה. גרדום, בניין אחר הוא לדון נפשות כמו שנים שעלו לגרדום לידון דראש השנה [י"ח ע"א], ובערוך פי' מעלות שעושין לדיינין שיושבין עליהן כשדנין כמו שעשה שלמה מעלות לכסא אשר ישפט שם. איצטדיא, מקום ששוחקין לפני המלכים שמביאים בהמות מלומדין למלחמה כגון אריות ונמרים ונחשים ושוורים ומשסים זה על זה להלחם אלו עם אלו וכולם עם אדם ואדם עם כולן, כן פי' בערוך. בימה, כעין מגדל צר וקצר וגבוה כדאמרינן במסכת סוטה [מ"א ע"א] בימה של עץ עושין לה בעזרה והם עושין לדחוף משם איש להמיתו, ובערוך פי' מזבח לשם ע"ז. בימסייאות, מפ' בפ' ר' ישמעאל [נ"ג ע"ב] בימוסייאות של מלכים מותרין, והתם מפרש להו. רמ"זל בימוסות קצור בלשון ערבי. לכיפה, בלשון ערבי אלקבו ודרך גויים להעמיד ע"ז במרחצאותיהן.
גמרא. כבהמה דקה לפירכוס, כדאמרינן גבי מסוכנת בשחיטת חולין [ל"ז ע"א] בהמה דקה שפשטה ידה לאחר שחיטה ולא החזירה אסורה דבהמה מסוכנת שנשחטה אסורה עד שתפרכס ואם לא פירכסה הויא כמתה קודם שחיטה דפישוט יד לדקה אינו אלא הוצאת נפש אבל גסה בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה פירכוס הוא וכשרה, הכי מפרש התם, וחייה גסה נמי דרכה לפשוט יד בהוצאת נפש, הילכך שחט חיה גסה מסוכנת ולא פירכסה אלא פשטה ידה ולא החזירה אסורה. אבל לא למכירה, למיתלי במנהגא אלא כבהמה גסה היא, ובכל מקום אין מוכרין.
<h2>דף יז.</h2>
מינות, תלמידי ישו הנוצרי רוצין להכניס בני אדם בטיעותן. והרשות, השלטון לפי שנותנין עיניהן בבעלי ממון להורגן וליטול ממונם.
<h2>דף יח:</h2>
לאיצטדינין, מקום שמגיחין את השור. לכרקום, מצור שעושין שחוק וליצנות. את הנחשים, מנחשין ומכשפין. ואת החברים, לוחשי נחשים. בוקיון מוליון לוליון סגלרין וסגלדיון פי' ר"ב כולן שמות אנשים חברים, ויש אומרים כולן מיני שחוק וליצנות הן וכן פי' רשז"ל. הא למדת, מדסמיך ליה כי אם בתורת יי' חפצו מכלל דמאן דאזיל להני לאו בתורת יי' חפצו. שאם הלך סופו לעמוד, הלך משמע בהעברה בעלמא, סופו לעמוד ביניהן ולעכב מעט, והכי קאמר אשרי האיש שלא הלך שמתוך שלא הלך לא עמד ומתוך שלא עמד לא ישב הא אם הלך סופו לעמוד וכו'. אל תתלוצצו פן יחזקו מוסריכם כי כלה ונחרצה שמעתי, מוסריכם, ייסוריכם. משך ידו, הפותח ידו לזון הכל מושכה מן הלוצצים. כשהוא איש, כשהוא בחור בכוחו, כלומר ממהר להכיר את בוראו קודם הזיקנה.
<h2>דף יט:</h2>
ליומי, שני ימים מקרא ושני ימים משנה ושני ימים תלמוד וכן בכל שבוע כך פי' רש"זל, יש להקשות עדין ומי ידע כמה חאיי, אלא כך הפי' ליומי שליש היום במקרא ושליש היום במשנה ושליש היום בתלמוד, וכן פי' רמ"זל. תוס' לעולם ישלש אדם שנותיו וכו', על כן תיקנו בשחרית לומר כל אחד בבית הכנסת פיסוקי תורה ומשנה דאי זהו מקומן ובריתא י"ג מידות התורה נדרשת, ור"ת מפרש דסמכינן אהא דאמרינן בפ' זה בורר [כ"ד ע"א] דתלמוד של בבל בלול במקרא במשנה ובתלמוד.
אשר פריו יתן בעתו, שיקבע עיתים לתורה, ל"א פריו יתן בעתו שלומד ועושה פרי, כלומר מקיים מה שכתוב בתורה, ועיקר, רשעים תרי משמע, לומד ומלמד על הלומד ועל המלמד שאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון, זה פי' רש"זל, ורח"זל פי' אמר רבא אם פריו יתן בעתו, כלומר בעת שהגיע להוראה ועלהו לא יבול אלא מתקיים ואם לאו עליו הכתוב אומר על המלמד שלא הגיע ללמד ועל הלמד ממנו לא כן הרשעים והינו דאמר רב כי רבים וכו', הפילה לשון נפל שלא מלאו ימיו כלומר תלמיד שלא מלאו ימיו רבים חלליו, ועצומים המתעצמים והמתאפקים ומחרישין מלהורות הורגין את דורן ועצומים לשון [ישעיה ל"ג] עוצם עיניו. ועד כמה האוי ראוי להוראה, עד ארבעין שנין, ומקשי בגמ' והא רבה אורי פי' רבה בר נחמני ישב ראש ישיבה ומת בן ארבעים שנה כדמפר' ביבמות [ק"ה ע"א] ובראש השנה [י"ח ע"א] ופריק בימי רבה בר נחמני כל חכמי דורו היו שוין לו לפיכך הורה. אם בנה שכרו מותר, בגמ' מפרש אמאי איצטריך לאשמועינן.
<h2>דף כ.</h2>
אבל מוכר הוא לו אילן משיקוץ, מנא הני מילי דאין מוכרין להן במחובר לקרקע, לא תתן להם חן שלא יאמר כמה נאה גוי זה רח"זל אבל אם ניזדמן לו בקרן זוית שלא במתכוין וראה ורוצה לאודיי ולומר ברוך שככה לו בעולמו כדרך שהוא אומר על האילנות שפיר דאמי.
<h2>דף כ:</h2>
ולא בבגדי צבע אשה שזוכר את האשה כגון שהיא מלובשת בהן שמיפין אותה ומהרהר אחריה. שמזדקקין משמשין המטה. ובמכיר את בעליהן, של אלו הבגדים הנשים הרגילות ללבשן, ודייק רבא מדקתני ולא בבגדי צבע אשה משמע שמכירה מדלא קתני בגדי צבעונין דסתם בגדי צבעונין אינן אלא של נשים ומדקתני בגדי צבע אשה משמע שמכירה.
ונשמרת וגו' וסמיך ליה כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וקא מזהר ליה להישמר שלא יבא לידי כך. זריזות זריז ונשמר קודם לכן שלא תבוא העבירה לידו כי הכא, דאינו מהרהר ביום פן יבא לידי טומאה. זהירות כשהעבירה באה לידו זהיר להשמר שלא יכשל בה, והכי אמרינן בכל הבשר [ק"ז ע"ב] מאי לאו דזהיר ולא נגע, לא דזריז וקדים ומשי ידיה מעיקרא זו גירסת ר"ש וגרס' שלנו זהירות מביאה לידי זריזות והכי פירושא (הזריזות) [הזהירות] היא שאדם נזהר ונשמר קודם שיבוא המעשה לידו והזריזות היא בשעת המעשה שיעשה מצותו בזריזות ולא על דרך עצלות ואם יבוא חטא לידו יברח ויפרד ממנו בזריזות. נקיות, נקי באין חטא, וראב"ד ז"ל פי' הנקיות היא נקיות גופו ובגדיו מן הליכלוך כענין שאמרו [שבת קי"ד ע"א] כל תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה. פרישות, אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו. טהרה, היא הבאה מכלל הטמאות שישמור את עצמו מן הטמאות ואם נגע בהן יטהר את עצמו ויאכל חוליו בטהרה. קדושה, היא קדושת הלב והמחשבה. חסידות, היא העושה לפנים משורת הדין בכל דבר ונקרא חסיד, אז דברת בחזון לחסידיך, ולא נאמר ליראיך ולענויך. לידי רוח הקודש, להשרות עליו שכינה. ירושלמי [שבת פ"א ה"ג] ר' חייא מפקד לרב אם יכלת למיכל כל שתא חולין בטהרה אכול ואם לא תא אכול שבעה יומין מן שתא פי' בין ראש השנה ליום הכיפורים מיכן היה ר' פינחס בן יאיר אומר וכו', תני בשם ר' מאיר כל מי שהוא דר בארץ ישראל ואוכל חוליו בטהרה ומדבר בלשון הקודש וקורא קרית שמע בבקר ובערב יהא מבושר שהוא מבני העולם הבא.
שחת, תבואת חטין ושעורין קודם שתעלה בזירוז. גירס' דגמ' צריכה דאי אשמעינן אילן כיון דלא פסיד משהי ליה אבל קמה דאי משהה לה פסדא אימא מודה ליה לר' יהודה, ואי אשמעינן הני תרתי משום דלא ידיע שבחיהו אבל שחת דידיע שבחה אימא מודה ליה לר' מאיר, ואי אשמעינן בהא בהא קאמר ר' מאיר אבל בהנך אימא מודה ליה לר' יהודה צריכה. על מנת לשחוט, מתנה עמו בפירוש, דלאו ברשותיה קיימי, שחת ואילן וקמה בקרקע ישראל נינהו, ולא מצי גוי לשהונייהו דישראל מעכב ליה, אבל בהמה מכי זבין ליה לגוי ברשותיה קיימא, והאי בעיא אליבא דר' יהודה ואיפשיט דלא שנא והלכה כר' מאיר דקימא לן סתם מתני' ומחלוקת דבריתא הלכה כסתם משנה.
מתני'. אין משכירין לגוי בתים בארץ ישראל, גזירה משום מכירה דאיסורא דאוריתא הוא שנותן להם חנייה בקרקע. ואין צריך לומר שדות, דאיכא תרתי לאיסורא חדאי דיהבת להו חנייה בקרקע וחדא דקא מפקעת להו ממעשר, אבל בתים ליכא אלא משום חנייה בקרקע דאי משום דקא מפקע ליה מן המזוזה מזוזה חובת הדר היא, ולא חובת הבית הילכך לאו אפקעתא היא אבל במכירת שדה יש הפקעה דכל זמן שהיא ביד ישראל כל הזורעה חייב שהחיוב תלוי בגוף השדה וכשמוכרה לגוי פטורה דקסבר יש קניין לגוי. סוריא, ארם צובה וסמוכה לארץ ישראל וכיבשה דוד וחיברה לקדושת ארץ ישראל שלא על פי הדיבור ובלא ששים ריבוא וקרי ליה כיבוש יחיד, משכירין להם בתים, ולא גזרינן אטו מכירה דאי נמי אתי לידי מכירה לא עבר אדאורייתא דכי כתיב לא תתן להם חנייה בארץ ישראל כתיב דחשיבא חנייתה, ומיהו מכירה לכתחלה לא דגזרינן משום מכירה דארץ ישראל, אבל לא שדות דאיכא תרתי לאיסורא. ובחוצה לארץ דמרחק וליכא למיגזר מכירה דהתם אטו מכירה דארץ ישראל מוכרין בתים ומשכירין שדות, אבל מכירה דשדות לא, כיון דאיכא תרתי גזרינן. ר' יוסי אומר אף בארץ ישראל משכירין להן בתים, מפרש טעמא בגמרא שכירות שדות דאיכא תרתי גזרינן שכירות בתים דליכא תרתי לא גזרינן, ובסוריא מוכרין בתים ומשכירין שדות, מכירת שדות דאיכא תרתי גזרינן מכירת בתים דליכא תרתי לא גזרינן, ובחוצה לארץ מוכרין אלו ואלו כיון דמרחק לא גזרינן. מתני'. אף במקום שאמרו להשכיר, מפרש בגמרא דסתמא כר' מאיר דמדקאמר אף במקום שאמרו להשכיר מיכלל דאיכא דוכתי דלא מוגרי, דאי כר' יוסי הא אמר אף בארץ ישראל משכירין להם בתים, ולדעת ר' יוסי כך רוצה לומר וכשאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו וכו', מפני שמכניס לתוכו ע"ז וכו'. תוספ' מה שאין נזהרין עכשיו מלהשכיר בית לגוי יש לפ' משום דדילמא לא אסיר מדאוריתא אלא כשישראל מביאה או ניחא ליה בהבאתה כדכתיב [דברים ז'] לא תביא תועבה אל ביתיך אלא דגזור רבנן אע"ג דלא ניחא ליה לישראל במה שהגוי מביאה, אי נמי משום דביתך משמע בית שהוא דר בו כמו ביתך דמזוזה ומדרבנן הוא דגזור וכי גזור במקום שמביאה בבית לעובדה שם בקביעות אבל עכשיו אין נוהגין להביאה בבית אלא אקראי בעלמא כשיש לגוי חולה בביתו נטוי למות והוה ליה כאורוות ואוצרות ופונדקאות דשרי בתוספ' [פ"ב ה"ג]. ובכל מקום לא ישכיר וכו', מתני' רשב"ג כדקתני בברייתא.
<h2>דף כא:</h2>
גמרא. שרי דאמרי אריסותיה קא עביד, מותר להשכיר היכא דליכא למיחש משום חניית קרקע כמו בחוצה לארץ אע"פ שנקראת על שמו לא חשדי ליה דליהוי הגוי שלוחו, אלא אמרי אריס הוא וקיבלה עליו למחצה לשליש ולרביע ועליו מוטלת אריסותו לעשות, אריסותא למרחץ לא עבדי אינאשי, לפיכך אסור שהגוי מחמם אותו בשבת ויאמרו הגויים נרחוץ במרחץ פלוני הישראלי ויש חילול השם לשומעים ואינם יודעים שהוא בשכירות עמו לזמן ידוע בדמים ידועין, וזה היה בזמנם שלא היה דרכן לעשות אריסות למרחץ, אבל בזה הזמן דין המרחץ כדין הפורני ושאר החניות והקרקע שבעל החנות או הפורני או הקרקע משכירין אותו כך פי' רמ"זל. כתב רח"זל ראינו לגאון ז"ל שאמר מותר לישראל להשכיר לגוי בין פונדק בין חנות בין חצר בין ספינה והגוי מפליג בה בשבת הני כולהו שריאן ואפילו בארץ ישראל דכבר פסיקא היל' כר' יוסי וכל שכן בשאר ארצות וליכא למיחש אלא במרחץ בלבד ולאו כל מרחץ אלא במרחץ הקרואה על שם ישראל מפני מראית העין אסור ולאו משום שביתה דאין שביתת כלים אלא לבית שמאי ואינה הלכה ואם יש לישראל דירה ובתוכה מרחץ שאין רוחצין בה אלא שוכני הדירה בלבד מותר להשכירם לגוי עד כאן. וכבר כתבנו דברי רמ"זל שהתיר הכל בזה הזמן. ובספר תרומות כתוב הלכ' דמרחץ אסור להשכיר לגוי ושדה מותר דהכי תני לה במתני', ועוד כתב הלכה דמותר להשכיר שדהו לגוי או כרמו שהגוי עומל בו למחצה לשליש ולרביע אבל בקבלנות לומר אני אתן לך כך וכך מעות ותחרוש לי שדה וכן תקצור אותו כך וכך זהו אסור אם עושה הגוי מלאכה ביום שבת כדפסיק בירושלמי [ה"ב] כר' שמעון בן אלעזר דאסר קיבולת במחובר לקרקע, ומטעם שדה שמותר להשכיר אותה לגוי באריסות היה מתיר רב' תם לישראל שיתן בית לגויים לבנותו בקבלנות אע"ג דעבדי ביה מלאכה בשבת והביא ראייה לדבריו ואע"פ שהיקל לאחרים החמיר על עצמו ולא הניח לגויים לבנות ביתו בשבת אע"פ שהיו עושין אותו בקבלנות, ונראה לי שכך ראוי להחמיר בזה.
<h2>דף כב.</h2>
מוריאקי, זורעי גינת כרכום דגוי, נקיט בשבתא, לחרוש ולזרוע ולקצור. שקבלו שדה באריסות מבעל הבית ומשקיבלוה הוטלה על שניהם לעסוק בה יחד, לא יאמר ישראל לגוי טול אתה חלקך בשבת וכו' לפי שנעשה שלוחו על חצי היום המוטל עליו, ואם התנו מתחלה, קודם שהוטלה עליו מותר, דהא לא קביל ישראל עליה עבודת שבת כלל ואין הגוי שלוחו, ואם באו לחשבון כו' לאו אהתנו מתחלה קאי אלא מילתא באפי נפשה, כלומר אם קיבלוה סתם ועשו סתם שנטל גוי שבת וישראל חול ולא צוהו ישראל ובאו לחשבון אחר זמן לומר כמה ימי שבת נטלתה ואטול אני כנגדם ימי החול אסור, דגלי דעתיה דגוי שלוחיה היה ושכר שבת הוא נוטל. איכסיף רבא, דהתנו מעיקרא הוה, ושפיר שרא להו רבא.
פונדקאות, שעושין להתאכסן שם עוברי דרכים ומעלין שכר לבעלים. שחשודין על הרביעה, ובני נח נאסרו בה דכתיב [בראשית ב'] והיו לבשר אחד יצאו בהמה וחיה ועוף, ויש כאן מכשול לפני עור, ובגמ' רמינן אמתני' הא דתניא לוקחין מהן בהמה לקרבן ואין חוששין לא משום רוביע ולא משום נרבע וכו', אלמא לא חישינן לרביעה, ומתריץ משמא דרב גוי חס על בהמתו שלא תעקר, וכן הזכרים הואיל ומכחישו בבשר, ושקיל וטרי בה תלמודא, ורבינא תירץ הא לכתחילה הא דאיעבד והביא ראיה דשאני לה בין לכתחלה בין דאיעבד, ולא עמדה, ור' פדת תירץ הא ר' אליעזר הא רבנן מתני' ר' אליעזר דחייש לרביעה וברייתא רבנן דלא חישי לרביעה דתנן גבי פרת חטאת ר' אליעזר אומר אינה נלקחת מן הגויים וחכ' מכשירין. מספר תרומות ועכשיו שאין אנו נזהרין מלהעמיד בהמות שלנו בין הגויים בלא שומר ישראל, והתנן אין מעמידין בהמה בפונדקאות של גויים, וגם היאך מוסרין בהמה לרועה גוי, ואומר ר"ת דקימא לן כשינויא דרב (פפא) [פדת] דאמר הא ר' אליעזר דחייש לרביעה לכך אין מעמידין הא רבנן דלא חישי ולכך לוקחין מהן בהמה לקרבן דתניא פרת חטאת ר' אליעזר אומר וכו' וטעמא דר' אליעזר משום דחייש לרביעה כדתני עלה וכן היה ר' אליעזר פוסל בכל הקרבנות כולן, ואנן קימא לן כרבנן דלא חישי לרביעה אע"ג דסתם מתני' דאין מעמידין כר' אליעזר כמו כן יש סתם משנה כרבנן [לעיל י"ד ע"ב] מקום שנהגו למכור מוכרין, וכיון דקבעיה תלמודא לשינויא דר' פדת לבסוף ש"מ סמכא הוא טפי. ורמ"זל כתב כמתני' ואסר למסור בהמה לרועה גוי.
לא תתיחד אשה עמהן מפני שהן חשודין על העריות, אוקימנא בגמ' אפילו אשתו עמו ולא אמרינן אשתו של גוי משמרתו, דלא קפדא דאיהו בי קרי ואיתתיה בי בוציני [מגילה י"ב ע"א] אבל ישראל ואשתו משמרתו שרי כדתנן בעשרה יוחסין [פ' ע"ב] בזמן שאשתו עמו ישן עמהן בפונדקי מפני שאשתו משמרתו, ובגמ' פריך ותיפוק ליה בלא עבירה נמי לא תתיחד משום שפיכות דמים, ומתריץ רב אידי אשה כלי זינה עליה, אין גוי הורג אשה אלא בא עליה וכיון שבא עליה אינו הורגה.
<h2>דף כב:</h2>
גמרא. לא תרבי כלבא, ולא תגדל כלב שמא תתאוה ותרביענו עליה. ולא תישרי בר בי רב באושפיזא, דאגב דצנוע לא מירתתא שיוציא קול אם תיבעל לו.
<h2>דף כה.</h2>
ולא יתיחד איש אחד עם שתי נשים, אפילו עם שתי נשים דנשים דעתן קלה עליהן ושתיהן תתרצינא לעבירה.
<h2>דף כה:</h2>
טופלו לימינו, מחברו לגוי לימינו של ישראל שאם ירצה להורגו ישלח ישראל את ימינו ויאחוז בו. בסיף, אם היה הגוי חגור סייף טופלו ישראל לימינו כדי שתהא יד שמאל של גוי שהסיף חגור בה לצד ימינו של ישראל ומזומנת לימין ישראל לאחוז בה. במקל, אם ביד הגוי מקל טופלו ישראל לשמאלו שתהא יד ימין הגוי שהמקל בה סמוכה לישראל, ואם ירים יד ימינו תאחוז יד שמאלו של ישראל במקל הסמוכה לה, דאי טופלו לימין יהא המקל רחוק מידו של ישראל. במעלה, בהר או בסלע, לא [יהא] ישראל למטה אלא למעלה, בעלייה ילך ישראל לפני הגוי דהיינו למעלה אלא שטופלו לימינו, ולא הוי אחריו ממש, ובירידה יוליך הגוי לפניו. ואל ישוח לפניו, אפילו במישור, אל ישחה ישראל לפני הגוי ליטול כלום, שמא יריץ, ירוצץ את גולגולתו. ירחיב את הדרך, אם יהיה צריך לו לילך עד פרסה יאמר לו שתי פרסאות אני צריך לילך אולי ימתין הגוי מלהכותו עד פרסה שנייה, וזה יפרוש ממנו קודם לכן. נסע סכתה, לא הלך לשעיר. לעכו, רחוקה מכזיב.
<h2>דף כו.</h2>
בת ישראל לא תילד את הנכרית, כדמפרש טעמא בבריתא, מפני שמילדת בן לע"ז. אבל נכרית מילדת בת ישראל, בזמן שאחירות עומדות על גבה אבל לא בינה לבינה. בת ישראל לא תניק בנה של נכרית, מפני שמגדלת בן לע"ז, ואפי' בשכר כדמפרש בגמרא. ברשותה, של ישראלית ולא ברשות הנכרית מפני שחשודין על שפיכות דמים.
בזמן שאחרות עומדות על גבה, ומתני' רבנן היא, ולר' מאיר אפילו אחרות עומדות על גבה נמי לא דמנחא ליה ידא אאפותיה וקטלא ליה. ורמינהי. יהודית מילדת ארמית בשכר, וקשיא מתני' דתנן בת ישראל לא תילד את הנכרית, בשכר שרי משום איבה, ומתני' בחנם מיירי דאסיר דמציא לאישתמוטי ולמימר צריכה אני לשכר מזונות. אולודי גויה בשבתא שרי בשכר כבחול משום איבה דהא אינהו חזו דמיילדין לנשי דידן בשבת כבחול. בעינא לאינסובי, ולא מגלינא נפשאי.
והרועין בהמה דקה, שהן בחזקת גזלנין. אסוקי בשכר שרי, להעלותו מן הבור וליטול שכר. קאי ברי אאיגרא, ואם לא אורידנו יפול וימות ונוח לו להפסיד שכר ולהצילו, אי נמי נקיטא לי זימנא לבי דואר כלומר קבע לי זמן השופט שאם לא אבוא יחתוך עלי הדין ואני רץ לומר לו הנה באתי, רב"זל והיל' כאביי בכולהו.
<h2>דף כו:</h2>
המינים, כומרים לע"ז בין גויים בין ישראל. מסורות, מלשינין המוסרים ממון חביריהם ליד גויים. והאפיקורוסים, בחלק [סנהדרין צ"ט ע"ב] פליגי רב אמר זה המבזה תלמידי חכמים ור' יהושע בן לוי אמר זה המבזה חבירו בפני תל' חכ'. מורידין, לבור. לתיאבון, כשאין לו בשר, אבל אינו מופקר להיות איסור והתר לפניו להניח היתר ולאכול איסור, ואם עושה כן זהו להכעיס. מין הוא, והא תנא ליה רישא מינין, אוכל נבילות להכעיס לא קרינא ביה אחיך, והאי דתנינן לרבות את המשומד, היינו אוכל נבילות לתיאבון. להכעיס מין וחד אמר להכעיס משומד, יש חילוק בין מין למשומד דספר תורה שכתב מין ישרף. אסוקי מיבעיא, דלא מסקינן. שאם היתה מעלה בבור עשויה בקרקע ויכול לעלות מגררה והאי לא מעלין דקאמר אין מניחין לעלות קאמ'. ונקיט ליה עילא, יבוא עליו בעלילה להישמט מאיבה ויאמר לו בשביל חיה רעה שלא תרד עליך אני מגררה. בעינא לעבורי חיותאי, צריך אני להעביר עדר צאני למרעה ודרכו לעבור על שפת הבור הזה וירא אני שלא יפלו. תוס' אבל לא מעלין אפילו אין ידינו תקיפה היכא דאית ליה לאישתמוטי.
<h2>דף כז.</h2>
מתרפאין מהן, מקבלין מהן רפואה. ממון, בגמ' מפרש בהמתו והוא הדין לעבדו הכנעני. ריפוי נפשות, גופו שמוסר נפשו לגוי. ואין מסתפרין מהן בכל מקום, אפי' בשבילי רשות הרבים שעוברין שם תדיר שמא יחתוך צוארו בתער. גמרא, ריפוי נפשות גופו, ואפי' אין סכנה בדבר וגרסי' בגמ' והיינו דרב יהודה דאמר רב יהודה אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מיניהו פי' רשז"ל ריבדא דכוסילתא כלי אומן המקיז בכתיפים, ריבדא מכת הכלי כלומר אי כייבא ליה ריבדא דכוסילתא שהקיז לו ישראל לא אמינא לגוי לאסוייה להעביר הכאב דאסור למסור גופו ביד גוי. אע"פ שאמרו אין מתרפאין מהן, היינו שאין לוקחין מהן המשקה או כל דבר שעושין לרפואה, אבל אם אמר לו סם פלוני יפה לו וכו', סבר הגוי שאולי משאיל האי ישראל מדלא בעי לאיתסויי מניה לא סמיך עלאי ושיולי קא משייל לנסותי אם אומר לו אמת.
<h2>דף כז:</h2>
ספק חי ספק מת, חולי שאם לא ירפאנו רופא ספק יחיה ספק ימות אין מתרפאין מהן, דגוי ודאי קטיל ליה, מוטב שיניחו אולי יחיה. ודאי מת, היכא דידעינן שאם לא ירפאנו ימות ואין כאן ישראל לרפאותו, מתרפאין מהן דגוי מאי עביד ליה בלאו הכי מאיית ושמא ירפאנו הגוי. והאיכא חיי שעה שהגוי ממהר להמיתו ושמא יום או יומים יחיה. [מ"ב ב'] אם אמרנו נבא העיר, בארבע האנשים מצורעים כתיב אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל מחנה ארם אם יחיונו נחיה ואם ימיתונו ומתנו, והא איכא חיי שעה, שמא ימיתום מיד. לא חישינן, הואיל וסופו למות כאן.
אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך, יאמר החביב משניהם ודיו, ומפרש לפי שפעמים שזה חביב ופעמים שזה חביב לכך הוצרכו שניהם לומר אהוב את בוראך יותר מן החביב עליך. [פסחים כ"ה ע"א] בכל מתרפין, במקום סכנה ואפילו באיסורי הנאה. חוץ מעצי אשירה, שאם יתרפא ממנה יסבור שיש בה ממשות וסופו שיודה בה. בכל מתרפין חוץ מע"ז, שנראה כמודה בה, וגילוי עריות, שאם יאמר לו אדם תבוא על ערוה או תהרג יהרג ואל יבוא, ושפיכות דמים, אם יאמרו לו הרוג ישראל חברך ואם לאו תהרג יהרג ואל יהרוג. הא דאמרן, דילפינן מואהבת את י"י אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך [דברים ו'], שיאהב בוראו בנפשו וממונו ויהרג ואל יעבוד ע"ז, גילוי עריות ושפיכות דמים דתניא וכו' דתרויהו ילפי מנערה מאורסה כדמסיק, וכי מה עינין רוצח אצל נערה מאורסה כלומר מה למדנו מרוצח לנערה מאורסה והלא פירש בה אונס פטור [שם כ"ב] ולנערה לא תעשה דבר הרי גילה לנו כי האונס פטור אלא נראה כמי שרוצח בא ללמד לנערה מאורסה ונמצא שהוקש לה להיות למד ממנה (והרי) [והכי] קאמר כרוצח כנערה שניהם שוין כמו [ישעיה כ"ד] והיה כעם ככהן ולא נאמר והיה העם ככהן, והשתא מפרש מה בא הרוצח ללמד לנערה מאורסה מה רוצח יהרג ואל יעבור כלומר אם יאמרו לו הרוג ישראל חברך ואם לא תיהרג יהרג ואל יהרוג כדמסיק לקמן [פסחים שם ע"ב] בעובדא דההוא דאתא לקמיה דרבא וכו', אף נערה מאורסה יהרג ואל יעבור כלומר אם יאמרו לו תבא על ערוה או יהרגוך יהרג ואל יבוא על ערוה, ומה שלמד הרוצח מנערה מאורסה מפורש בסנהדרין בפ' בן סורר ומורה [ע"ד ע"א] מקיש רוצח לנערה מאורסה מה נערה מאורסה ניתן להצילה פי' ניתן רשות לרואה מי שהוא רודף אחריה שיצילה ממנו בנפשו של רודף כדכתיב [דברים כ"ב] צעקה הנער' המאורסה ואין מושיע לה הא אם יש מושיע צריך להושיעה בכל אשר הוא יכול אפילו בהריגתו אם אינו יכול להצילה באחד מאבריו, אף רוצח ניתן להציל הנרדף מיד מי שהוא רודף אחריו להרגו אפילו בנפשו של רודף אם אינו יכול להצילו באחד מאבריו של רודף, נמצא שרוצח לימד לנערה מאורסה ולמד ממנה. ורוצח גופיה, שלמדה הנערה ממנו מניין שאם יאמר לו אדם הרוג פלוני ואם לאו אני הורגך שיהרג ואל יהרוג. מרי דוראי, מושל עירי. מאי חזית דדמא דידך סומק, כלומר כלום אתה בא לישאל על כך אלא מפני שאתה יודע שאין מצוה עומדת בפני פיקוח נפש אין זו דומה לשאר עבירות דמכל מקום יש כאן איבוד נפש והתורה לא התירה אלא שאר עבירות מפני חיבת נפשן של ישראל ובאן עבירה נעשית ונפש אבודה, מי יאמר דנפשך חשובה לפני המקום יותר מנפשו של זה דילמא נפשו חשובה טפי ונמצאת עבירה נעשית ונפש אבודה, פ"א מאי חזית דדמא דידך סומק וכו', כלומר אתה סבור שתחיה יותר ממנו שמא ימיו ארוכין מימיך. שייף, מושיח, גירקי דערלה, בוסר זיתים קטנים משום רפואה, דקסבר מותר להתרפות באיסורי הנאה. צמירתא, חמימות ביותר. כשעת הסכנה דמיא, שהוא סכנת נפשות. דרך הנאתן, לאחר שנתבשלו ויצא שמנן בבית הבד, וכיון דשלא כדרך הנאתן עביד להו שרי. הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו, כגון שעבר כנגד ע"ז והריח ריח בשמים של ע"ז. מותרת, אין צריך לפרוש ממנה. אסורה, וצריך לפרוש ממנה. איפשר וקא מיכוין, איפשר לו ליבדל וקא מתכוין להתקרב כדי ליהנות מן הריח של ע"ז דאיכא תרתי לאיסורא, או אפילו אי איפשר להיבדל ומיהו מתכוין הוא להריח ורוצה ליהנות כולי עלמא לא פליגי דאסיר ואע"ג דליכא אלא חדא לאיסורא הואיל והוא מתכוין אסיר. לא איפשר ולא קא מיכוין, כלומר אי איפשר ליבדל כגון שלא היה לו דרך אחרת, ולא קא מיכוין ליהנות דאיכא תרתי להתירא כולי עלמא לא פליגי דשרי. כי פליגי דאיפשר לו ליבדל ולעבור בדרך אחרת ולא עבר ועבר משם אבל אין כוונתו ליהנות, ומפרש בגמ' דאליבא דר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור כולי עלמא לא פליגי דאסור הואיל ואיפשר, כי פליגי אליבא דר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר אביי כר' שמעון פי' דקסבר אביי שהתיר ר' שמעון בשאין מתכוין אפי' היכא דאיפשר, ורבא אמר עד כאן לא קאמר ר' שמעון אלא היכא דאיפשר אבל היכא דלא איפשר לא. איכא דאמרי איפשר ולא קא מיכוין הינו פלוגתיהו דר' יהודה ור' שמעון, ומודה רבא היכא דלא קא מיכוין אע"ג דאיפשר שרי ר' שמעון דבהכי פלוגתיהו דר' יהודה ור' שמעון ובין לאביי ובין לרבא לר' יהודה אסור ולר' שמעון מותר. כי פליגי אביי ורבא דלא איפשר וקא מיכוין, ומסיק בגמ' דאליבא דר' שמעון דאזיל בתר כוונה כולי עלמא לא פליגי דאסיר, פי' דעד כאן לא שרי ר' שמעון אלא לפי שאין מתכוין אבל מתכוין אוסר אפי' לא איפשר, כי פליגי אליבא דר' יהודה, דלא אזיל בתר כוונה אלא בתר איפשר, אביי כר' יהודה לאו אמר ר' יהודה היכא דאיפשר עשו שאין מתכוין כמתכוין לאסור שניהן, היכא דלא איפשר נמי עשו מתכוין כשאין מתכוין להתיר שניהם. ורבא אמר עד כאן לא קאמר ר' יהודה התם אלא לשוויי שאין מתכוין כמתכוין לחומרא, פי' היכא דאיפשר ואסור אפילו שאין מתכוין, אבל מתכוין כשאין מתכוין לקולא להתיר שניהן היכא דלא איפשר לא קאמר. פסק הלכה איפשר וקא מיכוין לכולי עלמא אסיר לא איפשר ולא קא מיכוין לכולי עלמא שרי, איפשר ולא קא מיכוין לכולי עלמא אליבא דר' שמעון שרי והלכה כר' שמעון, לא איפשר וקא מיכוין לכולי עלמא אליבא דר' שמעון ולרבא אליבא דר' יהודה אסיר וכן הלכה.
כל מכה שמחללין עליה את השבת, דהינו מכת סכנה, אבל שאין בה סכנה מתרפאין ולית ליה דרב יהודה דאמר אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מניהו. של חלל, בחלל גופו. מאי ביניהו, היא היא דהא קימא לן בפירקא בתרא דיומא [פ"ד ע"א] בכל מכה של חלל שמחללין עליה את השבת. גב היד וגב הרגל, מחללין שבת אע"פ שאינה של חלל ללישנא קמא אין [מתרפאין] ללישנא בתרא מתרפאין, דהואיל ומיתחזיא אי חזי דמקלקל בה לחיך ליה לסמא ומעבירו. מה שפירש ר"ש דר' יוחנן דאמר כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן הא מכה שאין מחללין עליה את השבת מתרפאין מהן פליגא אדרב יהודה, אומר ר"ת דלא פליגי דודאי חולה שאין בו סכנה שרי להתרפות דלא מרע נפשיה שאם ימות יודעים העולם שעל ידו מת, אבל כשהוא בריא לתת עצמו ביד גוי כמו ריבדא דכוסילתא אסיר שהגוי אינו חושש אם מזיקו כי לא ידעו שעשה במזיד, ודוקא מגוי מותר להתרפות כי אין בו סכנה אבל מן המינין אסור להתרפות אפילו בלא שום חולי מהם לפי שמזכירין לחש של ע"ז וכן מן הגויים היכא שיודע שיזכיר לחש של ע"ז וטעמא דעל ידי כן אתי לאימשוכי בתריהו, וכן אם אמר לו הרופא ליקח מן המים של ע"ז או עצים אסור כדאמרינן פרק כל שעה [כ"ה ע"א] בכל מתרפין חוץ מעצי אשירה.
<h2>דף כח.</h2>
מכה של חלל אינה צריכה אומד, פי' אין אומדין אותה ואומרין זה לא ימות מזו המכה שאין זו מכה ממיתה ביום זה וכיון שכן למה נחלל עליו השבת אלא כיון שהיא מכה של חלל בידוע שהיא ממיתה ואפילו לאחר השבת אם לא ימהרו ויעשו לה רפואה מחללין עליה השבת ועושין לה רפואה לאלתר ולא ישהו אותה בלא רפואה משום סכנת נפשות. אישתא צמירתא, צמירתא לשון שריפה וחמימות ודוגמתו בהכונס צאן לדיר [ס' ע"א] דצמרה צמורי. מן השפה, שפתים.
<h2>דף כט.</h2>
במראה, בלשון ערבי מראה לראות אם מסתפר יפה באומנות וסבר הגוי כיון דקפיד אהכי חשוב הוא ומתיירא להורגו. תוספת המסתפר מן הגוי רואה במראה קצת יש לדקדק הא בלא מיסתפר אסור וכן משמע בירושלמי בפרקין [ה"ב] ובתוספתא [פ"ג ה"א] דקתני המסתפר מן הגוי רואה במראה מן הכותי אינו רואה במראה, פי' דגוים חשידי אשפיכות דמים ולא כותים, ושמא הא דאסיר משום דמראה היא תכשיט של אשה והוי כעין [דברים כ"ב] לא ילבש גבר שמלת אשה והא דאמרינן בפרק שואל [שבת קמ"ט ע"א] דאין רואין במראה בשבת ומפרש התם מפני שאדם עשוי להשיר בה נימין המדולדלות ומשמע הא בחול שרי ואפילו בשבת לא אסר אלא מראה של מתכת התם באשה מיירי ואדם לאו דוקא דאיש אסור בכל עניין וכן משמע בירושלמי בפרק במה אשה [ה"א] דמפרש טעמא דאין רואין במראה משום דפעמים שהיא רואה נימה אחת לבנה והיא תולשתה ובאה לידי חיוב חטאת, והאיש אף בחול אסור שאינו דרך כבוד מדאמרינן של בית ר' התירו להם שלש דברים שיהו רואין במראה ושיהו מספרין קומי ושיהו מלמדין את בניהן חכמת יוונית שהיו זקוקין למלכות. כיון שהגיע לבלוריתו, פי' רמז"ל בלורית הוא השיער שמניחין באמצע הראש ומגלחין סביבותיו, ומגדלין אותה הבלורית לע"ז. שומט את ידו, מקודם לכן. שלש אצבעות לכל רוח, כדי שלא יהא מתקנה.
<h2>דף כט:</h2>
מתני', היין והחומץ של גויים, בגמ' מפרש טעמא. שהיה מתחלתו יין ביד הגוי, לאפוקי, היכא דזבן גוי מישראל חומץ דלא מיתסר בהנאה דטעמא דאסיר בהנאה משום דדילמא נסכיה לע"ז, וחומץ לא מינסך. וחרס אדרייני, בגמ' מפרש חרס של אדרינוס קיסר, פי' רמז"ל שהיה אדריינוס קיסר לוקח טיט ידוע ולשין אותו לו זמן מרובה ביין ועושין מהם כלים בלא בישול וכשהיה רוצה לילך בדרכים ורוצה (ורוצה) לשתות היה שורה ממנו חרש במים ויוצא יין הנבלע בו ועל זה קורין אותו חרס אדרייני. ועורות לבובין, קרועין נגד הלב לעשות כן לע"ז ומוציא את דמה דרך הנקב, ומיתסר משום זבחי מתים. משוך מותר, שאין עושין כן לע"ז. והיוצא אסור, בהנאה דעשאו תקרובת. ההולכין לתרפות, לטעות ע"ז למרחוק, אסור לשאת ולתת עמהן, דאזלי ומודו, ועוד דזבני מידי דמיצטריך לע"ז. פי' רמז"ל ההולכים לחוג לבתי ע"ז קורא להם ההולכים לתרפות והוא לשון גנאי. פי' בערוך לע"ז קרי ליה תרפות לשון גנאי כמו תורפה של אשה, מקום הטינופת לעג וקלס [תהלים מ"ד] תרגום ממיקנותא ותירפותא. והבאים מותרין, מפרש לקמן בגמרא. גמ'. אף יין אסור, שנתנסך לע"ז. כפרה כתיב בה, [דברים כ"א] כפר לעמך ישראל, כקדשים, ומה קדשים אסורין בהנאה אף מת נמי אסור בהנאה.
מתני', בשר הנכנס לבית ע"ז מותר, אוקימנא בגמ' דלא כר' אליעזר דאמר סתם מחשבת נכרי לע"ז. והיוצא אסור, מפני שהוא תקרובת ע"ז והוקשה לזבחי מתים דכתיב [תהלים ק"ו] ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ז אסורה בהנאה. ירושלמי [ה"ג] כשהכניסו מן הקנקלין אבל לא הכניסו מן הקנקלין אף היוצא מותר בד"א בע"ז שיש לה קנקלין אבל אם אין לה קנקלים כל ע"ז נידון לשום קנקלים פירוש קנקלים חדרים וחדרי חדרים, פ"א מחיצה.
מתני', נודות הגויים, של עור. וקנקניהן, של חרס. כנוס בהן, הכניס בהן יינו לקיום. החרצנין והזוגין, הזוגין הם פסולת של ענבים, והחרצנים הם גרעינין שבתוכן. לחין אסורין, כל י"ב חודש אסורין בהנאה. המוריס, שומן של דגים. ואיסורן איסור הנאה, שמא עירבבו יין. וגבינת בית אוניאקי, שם הכפר, אבל שאר גבנים מותרין בהנאה, ובגמרא מפרש טעמא מפני שרוב עגלים של אותה העיר נשחטין לשם ע"ז (דרוב) [ורוב] עגלים לגבי שאר הבהמות האוי מיעוט ור' מאיר לטעמיה דחייש למיעוט, ואין הלכה כר' מאיר בכל דבריו.
מתני', אמר ר' יהודה וכו', מפני מה אסרו גבינת הגויים באכילה, ולרבנן קא בעי לה, דהא משום חלב בהמה טמאה ליכא למיחש דקים לן חלב טמא אינו עומד, כלומר אינו קופה. והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבילה, שהנבלה מותרת בהנאה והעולה אסורה בהנאה וכו', ומפ' בגמ' טעמא מפני שמעמידין בעור הקיבה ולא רצה לגלות לו דכי גזרי גזירתא לא מגלו ליה לטעמהא עד תריסר ירחי שתא דילמא איכא דלא סבירא ליה ואתי לזלזולי בה פי' אבל השתא דלא מגלו טעמה דמילתא בדילי מינה כולי עלמא דסברי קמו רבנן במילתא דאתי מינה חורבא, ואנן הוא דלא בקיאינן בטעמא.
והחומץ של גויים, מקשי בגמ' משום דאחמיץ פקע ליה איסוריה, ותירץ רב אשי הא אתא לאשמועינן חומץ שלנו בי גויים אינו צריך חותם בתוך חותם, פי' הא אתא לאשמועינן חומץ של ישראל שהפקידו לגוי אינו צריך אלא חותם אחד דהואיל ואשמעינן מתני' דלא מנסכי חומץ לא טרח ומזייף לסתור חותמו של ישראל ולעשות אחר מזוייף. אי משום איחלופי לצרכו להחליפו ברע ממנו, וגרסי' נמי בגמ' אמר ר' אילא שנינו יין מבושל של גויים שהיה מתחלתו יין אסור בהנאה, ומקשי בגמ' פשיטא משום דאיבשל פקע ליה איסוריה אמר רב אשי הא אתא לאשמועינן מבושל שלנו בי גויים אינו צריך חותם בתוך חותם וכו'. תוספ' אין צריך חותם בתוך חותם, משמע דרב אשי קסבר דיין צריך חותם בתוך חותם וכן רבא דלקמן [ל"א ע"א] דמפרש היכי דמי חותם בתוך חותם אעפ"כ לא קימא לן הכי דהא מסיק סתמא דתלמודא בפיר' בתרא [ס"ט ע"ב] דהלכה כר' אליעזר דלא חייש לזיופא אלא דיינו בחותם אחד. ור"מ כתב דיין צריך חותם בתוך חותם. רבינו תם [הק]פיד על רבינו משולם שהיה מנהיג התר למגע על חומץ שלנו ול[בוסר שלנו] לפי שאין אנו בקיאין מתי קרוי חומץ ומתי יין, וגם בריחיה חלא וטעמיה חמרא פליגי בהמוכר פירות [צ"ו ע"א], ועוד מעשים בכל יום שקורין חומץ ובני אדם אחרים קורין לו יין וכן בבוסר אין אנו בקיאין עד מתי קרוי בוסר שהרי יש כמה בני אדם שקורין בוסר למה שאחרים קורין יין, הילכך יש ליזהר במגע גוי לבוסר ולחומץ, אבל יין מבושל אע"פ שחולקין פר' כירה [מ' ע"ב] אי הפשירו זהו בישולו גבי שמן מ"מ אחר שהרתיח באש מותר ליגע בו הגוי ואז קרוי מבושל לכולי עלמא זה כתבתי מספר תרומות.
<h2>דף ל.</h2>
יין מבושל של גויים, שהיה מתחלתו יין ביד גוי ובישלו ואלנתית של גויים שהיה תחלתה יין ביד גוי אסורין בהנאה. אלונתית כברייתה פי' ר"ש שלא היה תחלתה יין ביד גוי אלא לקחה עשויה מישראל מותרת בהנאה דתו לא מנסיך ליה, ור"ח פי' אלונתית כברייתה שלא נתן בה יין, וכן פי' ר"ת ז"ל. תוס'. יש ראייה להתיר התבשיל המעורב בו יין ונגע בו הגוי מדתניא בתוס' [פ"ה ה"ו] אלנתית של גויים אסורה מפני שתחלתה יין והך סבר דמפני שתחלתה יין לא איצטריך אלא למידק הא אם תחלתו יין של ישראל מותר במגע גוי כיון שנתערב במשקין אחרים. עושין יינמלין בשבת, שהוא לשתות ואין עושין אלנתית, שהיא לרפואה להצטנן ליוצא מן המרחץ. ומים צלולין, שנשאבו ועמדו בכלים יום או יומים להיות צלולין.
מבושל אין בו משום גילוי, שאין נחש שותה ממנו. ואין בו משום יין נסך, אם נגע בו גוי לא ניסכו. ולא אמרינן אימת ישן עליהן, אין אומ' אימת אדם הישן שם מוטלת על הנחש ולא מסר נפשיה משום מיא. ארמלתא ישראלית דלא בקיאה בהילכות גילוי. דאקרים, החמיץ ולא חומץ הגון, מיכן ואלך, נתקלקל הרבה ואין בו משום גילוי. מיקרי ושתי, הנחש.
<h2>דף ל:</h2>
יין תוסס, יין חדש מגתו כשהוא חם ומחמיץ להיות יין קרי ליה תוסס. מיטפטף כלי שתחת החבית שמקבל יין הנוטף. טיף טיף להדי טיף טיף, נוטפין תמיד והטיפין רודפין זה את זה ותכופות והנחש שומע ובורח. פי תאנה פי' ר"ש כשתולשין אותה נעשה פה קצר במקום עוקצה. ורחז"ל פי' פי תאנה לחה שיש בה לחלוחית אין בו משום גילוי דתניא וכו', תוספת והא דאמרינן בפירקא קמא דחולין [ט' ע"א] ראה ציפור המנקר בתאנה ועכבר המנקר באבטיח דחוששין שמא במקום נקב נקב וה[כ]א לא חישינן שמא בפי תאנה נקר, שאני התם דאיכא ריעותא.
של בחור, נחש בחור שוקע, לפי שחזק הוא וכבד ושוקע בתוך המשקים לקרקעיתו של כלי. מפעפע, בנתיים. לא ישתה ממנה עשירי, שהארס שוקע למטה וישתהו וימות. אבטיח, גסה היא וכשפותחין אותה לאכול מקצתה ועומדת מגולה אוכל ממנה הנחש והיא רכה מתוכה והארס שוקע בה, הילכך שמעינן מדרב ספרא טובא, ראשון לא ישתה שמא נחש זקן שתה וצף הארס למעלה, שתה ראשון לא ישתו אמצעיים שמא נחש בינוני היה ומפעפע, שתו תשעה לא ישתה עשירי שמא בחור היה. לא ישפכם, שמא יעבור עליהם אדם יחף ויעמוד הארס בין קישרי אצבעותיו, וכיון שנכנס מעט ונוקב בבשר שוב אין לו רפואה. ולא ירבץ, להשכיב את האבק שלא יעלה. לא בהמתו ולא בהמת חבירו, זו ואין צריך לומר זו קתני ואינו אלא כולל בעלמא. סירטא, סדק (שהראס) [שהארס] מתעכב שם ואינו נופל מהר ונוקב בבשר. ובגמ' מקשי אחרים הינו ת"ק דהא פנים יד ורגל יש שם פתחים וסדקים כגון בין אצבע לאצבע ובתוך הכף יש סדקים והאוזן והשפתים והעינים, ומתריץ איכא ביניהו גב היד וגב הרגל ורומאני דאפי אשר אצל העין ואין שם סדק ולאחרים שרי. תנן התם, במסכת תרומות [פ"ח מ"ד], כמה ישהו, בגילוין, היכא דהוא עצמו הניחן מגולין. הרחש, הנחש, רחש תרגו' של שרץ. מתחת אוזן כלי, שמא היה שם. לחורו, תחת אוזן הכלי בקרקע. [ביצה ז' ע"ב] תומא שחיקא, שומין שחוקין. לגילויא, הנחש אוכל ממנו אם מוצאו מגולה ומטיל בו ארס. יש שפי' וכו' רמ"זל פי' כמו הפיר' הראשון, [תרומות שם מ"ה] ר' יוסי אומר בכלים כל שהן כלומר כל כמה שיהיו אפילו מרובין אסורין דגזר מרובין אטו מועטין, ובקרקעות ארבעים סאה מותרין וכל שכן יותר אבל פחות מארבעים סאה אסורין, ולפי' השני טעם ר' יוסי גזר בכלים מועטין אטו מרובין, ובקרקעות מ' סאה דלא קשה להו גילוי כיון שהן כל כך מרובין תדע דכל מקוה מגולה הוא, ובמעין כל זמן שהוא מושך אין בו משום גילוי כדאמרינן בירושלמי [שם ה"ג], ורבינו שמשון פי' כפי' האחרון ואין הלכה כר' יוסי. [שם מ"ו] ניקורי תאנים וענבים וכו', חישינן שמא ניקרם נחש, אפילו הן (בכד) [ככר], כלומר אפילו גדולים (בכד) [ככר] לא יאכל מהם שום דבר. כל שיש בו לחה, הארס מתערב עם הלחה ומתחלחל בכל הקישות, אבל בדבר היבש חותך מקום הניקור והשאר מותר. נשיכת נחש, כגון בהמה שנשכה נחש ונשחטה ונמצאת כשרה ויש בה סכנה כדאשכחן בפרק אלו טריפות [נ"ט ע"א] בבר טביא דהוה מיפסקן כרעיה בתרייתא ובדקיה רב בצומת הגידים ואכשריה ואמר ליה שמואל לא חייש מר לנקורי. [שם מ"ז] משמרת של יין, שמשמרין בה היין אע"ג דשלמטה מכוסה אסורה משום עליונה שהארס עובר דרך המשמרת, ור' נחמיה מתיר, לפי שהארס צף ונקלט עם השמרים ואין הלכה כר' נחמיה.
<h2>דף לא.</h2>
ומפתח וחותם, ומפתח או חותם. וחכמים אוסרין, לעשות כן, ואי עבד שרי בהנאה, לא חייש לזיופא דדיי לו בחותם אחד. הלכה כר' אליעזר, תימה דלקמן בשלהי פירקין [ל"ט ע"א] אמ' רב גופיה אסור בחותם אחד חתיכת דג בשר יין תכלת ותירץ ר"ת דכולה שמעתא דהתם מיירא בישראל החשוד וגרע מגוי, ובהלכות פסוקות של רב יהודאי גאון מוקי הך דלקמן בגוי וגם בירושלמי [ה"ג] משמע כן דמיתי מילתיה דרב אסור בחותם אחד גבי סוגיא דהכא משמע דכולהו בגוי מיירא ולפי דבריהם קשיא דרב אדרב, ויש לומר דדילמא היכא דישראל שולח לחבירו יין ואינו הולך שם להכיר חותמו וסתמו הוא דבעינן חותם בתוך חותם, וכי מכשר ר' אליעזר בחותם אחד היכא דישראל עצמו שעשה החותם הולך ומכיר חותם שעשה הוא עצמו, ולפירוש זה מיתוקמא מילתיה דרב אשי דלעיל וסוגיא דשמעתא דבעי חותם בתוך חותם וההיא דפירקא בתרא [ס"ט ע"ב] כהילכתא. דלא חייש לשיתומא, האי מילתא קימא אמתני' [שם ע"א] דתנן המניח יינו בקרון או בספינה והלך לו לקפנדריה נכנס למדינה ורחץ מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שישתום ויסתום ויגב, פי' כיון שלא הודיעו שהוא מפליג מותר דמירתת גוי כל שעתא השתא אתי ואם הודיעו שמפליג שמתרחק ממנו וחביות סתומות היו, שיעורו בכדי שישתום ויסתום וינגב, אם שהה כדי שיקוב נכרי נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב ותיבש הסתימה אסור, רשבג"א כדי שיפתח ויגוף ותיגב, פי' רשבג"א אינו אסור עד שישהה בכדי שיפתח את כל מגופת החבית, ואי איפשר לנוטלה שלא תישבר כולה ויגוף ויעשה מגופה אחרת חדשה ותינגב ותיבש אבל לסתימת חור לא חששו דמינכרא, שישתום לשון [במדבר כ"ד] שתם העין, עין פתוחה, דשפיר חזי. דלא חייש לזיופא, הכא במחלוקת ר' אליעזר וחכ', דלא חייש לזיופא דחותם אחד, האידנא אמאי לא מנחינן חמרא בחביות סתומות בי גויים. לשיכא, נקב דק מאד שהוא במגופת החבית להוציא ריח היין ויש לחוש שמא יכניס שם מינקת ויטעום מן היין. בערוך בערך שין פי' נקרא הנקב בלשון ארמי שיכא, וחוששין שמא מריח בו גוי ויכניס קנה קטן ויוציא בו היין, ואותו הנקב עושין בחבית שיצא הרוח שלא תבקע החבית.
אגנא אחביתא שריקא וחתימה, פי' ר"ב ב' יצחק ז"ל כגון שטח החבית בטיט וחתם הטיט וכפה האגנא על פי החבית וחזר וטח אותו האגנא וחתמו הרי זה חותם בתוך חותם, אגנא בלשון ישמעאל אנג'אנה. דיקולא אפומא דחביתא, פי' ר"ח דיקולא אפומא דחביתא חתימא, רשז"ל כפה סל על החבית והחבית מגופה דהינו שתי סתימות, מגופת החבית שדבוקה בה ונתייבשה (ב)[ו]סל הכפוי עליה. מיהדק, נכנס בדוחק פי הסל לבלוע פי החבית הרי חותם בתוך חותם דלא טרח נמי לזיופי כולי האי. לא מיהדק, נוח ליטלו והוה כמאן דליתיה. נוד, של עור מלא יין וקשור ומונח בתוך דסקיא של עור. פיו של נוד למטה בתוך הדסיקיא הוי חותם בתוך חותם דטורח להפוך ולהתיר קשר הדסיקיא וקשר הנוד ולחזור ולקשרם כולי האי לא טרח. ואי כייף פומיה של נוד לגאו וצייר וחתים אפילו אין דסיקיא הוי חותם בתוך חותם.
<h2>דף לא:</h2>
מפני מה אסרו שכר של גויים, תוס' לקמן [ל"ה ע"ב] תנן אלו דברים אסורין באכילה ולא חשיב שכר לא במשנה ולא בבריתא ושמא שוב גזרו עליו בימי האמוראים. משום חתנות, שלא יהא רגיל אצל גוי לעשות משתאות ויתן עיניו בבתו. משום גילויא, דנזייתא, בעוד השכר בגיגית שהיא נעשית. באתרא דמצלו מיא, במקום שרגילין לשהות מים בכלי עד שיהו צלולין, ומים יש בהן משום גילוי, אבל באתרא דלא מצלו מים שרי דשיכרא לא שתי חויא מיניה. רב פפא מפקין ליה לבבא דחנותא וכו', משמע הכא דאסור לשתות שכר בבית הגוי דהא רב פפא ורב אחא דהוו בתראי לא שתו ליה בבית הגוי משום חתנות, ומסתמא ליכא חילוק בין שכר של תמרים לשכר של תבואה, ואם ישראל נתאכסן בבית הגוי נראה דמותר לשתות מן השיכר שיתן לו הגוי במקום שיהיה לו איבה אם לא ישתה כתבתי זה מספר תרומות.
<h2>דף לב.</h2>
חלא דשיכרא דארמאי, חומץ שכר של גויים. דורדיא, שמרים. ומאוצר, אם הביאו מן האוצר מכלי העשוי לקיום. מיסרא סארי, מסריח כשמשהין אותו. וחרס אדרייני, גירס' דגמ' מאי חרס אדריאני אמר שמואל חרס של אדריאנוס קיסר, כי אתא רב דימי אמר קרקע בתולה היתה שלא נעבדה, פי' והיה כל כחה קיים והוציאתו ביין זה ונעשה חזק, עבדה ונטעה ורמי ליה בגולפי חיוארי ומיצי ליה לחמריהו ומתברי להו בחספי ודארו בהדיהו וכל היכא דמאטי תרו ליה ושתו.
כל שקרוע כנגד הלב, שכן דרך ע"ז להוציא דרך אותו קרע לב השור מחיים, וקדור, קדוח נקב עגול. יש עליו קורט דם אסור, בידוע שמחיים נקרע. אין עליו קורט דם, אחר הפשיטו אירע בו כך ולא לע"ז. הלכה כרשב"ג ואע"פ שלא מצינו מי שחולק עליו.
<h2>דף לב:</h2>
ההולכין בתרפות, ירושל' [ה"ג] אית תנאי תני תרפות מלשון [בראשית ל"א] תרפים, ואית תנא תני תרבות מלשון [במדבר ל"ב] תרבות אנשים חטאים ומלשון [בראשית י"ג] מריבה כלומר המטילין מריבה. גוי ההולך בתרפות בהליכה אסור, דאזיל ומודה. ובחזרה מותר, דמאי דהוה הוה. ישראל ההולך לתרפות בהליכה מותר, דילמא הדר ביה ולא אזיל. בחזרה אסור, דכיון דאביק בה הדר אזיל. בישראל משומד, דכיון דמשומד הוא לא הדר ביה ואף בהליכה אסור.
<h2>דף לג.</h2>
גמ'. ליריד שוק של ע"ז, ה"ג בכל הספרים ובפי' רח"זל ורב"זל גוי ההולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מותר, דגוי כי אזיל לסחורה הוא דאזיל. ובגירסת הרב אלפאסי גוי ההולך ליריד בהליכה אסור ובחזרה מותר, [בהליכה אסור] (ויש) [דיש] לומר שמא מוליך שום דבר שמהנה לע"ז, ובחזרה מותר דמאי דהוה הוה ואפילו יש בידו דמי ע"ז שמכר ביריד דמי ע"ז ביד גוי מותר, ישראל ההולך ליריד בהליכה מותר לשאת ולתת עמו דדילמא הדר ביה ובחזרה אסור דאמרינן ע"ז זבין ודמי ע"ז איכא בהדיה, דאי הואי בהדיה סחורה הכא הוה מזבין לה לדידן ולא אזיל ליריד אלא לזבוני ע"ז דלא משכח לזבונה הכא. והבאין מותרין, הבאין מן התרפות [וכו'] אם קשורין הן אותן הגויים בחזירתן ומתחברין ואינן מתפרדין זה מזה אסורין לשאת ולתת עמהן דודאי דעתן לחזור ומשאם ומתנם לע"ז הוא.
כל מעת לעת, בכל ג' ימים מערן מעת לעת ונותן אחרים. דידן, הנך זיקי דרב יצחק שנבלע בהן יין כשר תחלה ולא בלעו מיין נסך כל כך. אבל דידהו, שנבלע בהן יין נסך מתחלתן לא סגי בהכי. הני מילי נודות, של עור ולא בלעי כל כך וסגי בעירוי, אבל קנקנים שהן של חרס לא. לא שנא נודות ולא שנא קנקנים, רמ"זל ואם נתן לתוכן יין קודם שיטהר אותן הרי זה אסור בשתייה.
הלוקח קנקנים מן הגויים חדשים, שלא נתן בהן יין מעולם, נותן לתוכן יין לאלתר. ישנים, שנתן בהן יין אפילו פעם אחת אסורין אע"פ שאינן מזופפין כיון שקנקנים מכנסן לקיום אפי' לפי שעה גזרו בהו רבנן, וכן חדשים זפותין אסורין שכן היה דרכן בעוד שהזפת חם נותן יין להעביר מרירותו של זפת, ויש אומ' משום דזפת יין בלע בחדא זימנא ולא משום הנתון בשעת זיפתא דאיכא למאן דאמר דהוי כנותן מים לטיט שמתייבש. נותן לתוכן ציר או מוריס, לפי שהציר והמרייס שורפין את היין הניבלע ומכלין אותו, רמ"זל ואם היו מזופפין מדיחן ואע"פ שהן חדשים. ר"ת נודות הגויים גרודין כלומר שאין בהן זפת מותרין ואפילו ישנים כיון דאין מכנסן לקיום משכשכן במים ומותרין ואפילו היה בהן אלא שנקלף סגי בשיכשוך כאלו לא היה בו זפת מעולם.
<h2>דף לג:</h2>
קינסא, הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זפתו. והילכתא כמאן דאסר, בסתמא היל' כרבינא לקולא כדאיתה בפ' (כל הבשר) [גיד הנשה צ"ג ע"ב] ולהכי איצטריך לפסוק כמאן דאסר, ולא דאמי להחזירו לכבשן דהתם כיון שהוסקו מבחוץ עד שנשרה זפתא כבר נתלבן החרס, אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זפתן נושרת. מהו לתת לתוכן שכר, לנודות הגויים וקנקניהם. לא חייש לה למילתא, למיגזר שיכרא אטו חמרא ושרי דשיכרא מבטיל ליה לטעמ' דחמרא.
פרזק, שם האיש. רופילא, משנה למלך. כובי, חביות. דבר שאין מכנסו לקיום, כלומר לא הניחום מליאים יין לזמן אלא לפי שעה נתנו בו יין ושתו אותו. כובי דארמאי, אין דרכן ליתן לתוכן יין ולהכניסם לאוצר אלא לפי שעה. כאסי, כוסות של חרס ואין מכנסן לקיום אלא שותין בהן. אי שתי בהו גוי פעם ראשונה דכולי עלמא אסיר, דאיידי דרכיכא בלעי ואסירי עד שימלאם מים ג' ימים וכדאמרן, כך פי' רש"זל. וכן פי' רח"זל וזה לשונו כאסי דאשתי בהון גוי ועודן חדשים פעם ראשונה אי שתה בהן ישראל בראשונה וגוי בשנייה אסורין אבל שתה בהן ישראל פעם ראשונה ושנייה ובשלישית שתה בהן גוי שוטפן במים ומותרין. יש מקשים על מה שפי' ר"ש דאיידי דרכיכא בלעי ואסירי עד שימלאם מים ג' ימים, דהא בפירקא בתרא [ע"ד ע"ב] משמע דקנקנים של חרס אי לאו דמכנסן לקיום הוו שרו בניגוב כגת ומחץ ומשפך לר' והניגוב אין מפליט את הבלוע אלא מה שנדבק מבחוץ והדחה בשאר כלים במקום ניגוב בגת ומפרש ר"ת דמיירי בהדחה לאחר ששתה בו הגוי דאם הדיחו ישראל במים בפעם ראשונה דכולי עלמא לא פליגי דאסירי וכו' והני מילי בכוס של חרס אבל של עץ ושל כסף בחד זימנא סאגי, וכן פירש רמ"זל וזה לשונו וכן כוס של חרס ששתה בו הגוי אסור לשתות בו פעם ראשונה ושנייה ושלישית מותר שכבר הלכו צחצוחי היין שבו והוא שהיה מצופה באבר כדרך שהיוצרין עושין או שהיה מזופת אבל של חרס צריך הדחה, וכן פי' ר"ב בי"צ ז"ל כוס ששתה בו הגוי יין ונתן בו מים ושפכם וכן פעם שנית נתן בו מים ושפכם בפעם השלישית מותר לתת בו בין מים בין יין וישתה ישראל זה הוא ושלישי מותר.
קוניא, כלי חרס מצופה באבר. משום דמצריף, שיש בו קרקע מחפורת של צריף, וכן פי' בערוך בירוק מעורב מאותו צריף שבולע הרבה. קרטופני, בקעים וסדקים. כולהו אסירי, מפני שבלעו האיסור. דתשמישו על ידי חמין, נשתמש בו כל ימות השנה חמץ על ידי חמין ובלע טפי.
<h2>דף לד.</h2>
דמידיתי, מזיעין דופניהם מבחוץ מחמת בליעתן. והתורה העידה, דכתיב [ויקרא ו'] ישבר, אין לו טהרה אלא שבירה. אינו יוצא מידי דופנו לעולם, אין האיסור יוצא מדופן שלו לעולם. רמ"זל ויראה לי שאין הדבר [אלא] בשכנסו בהן לקיום אבל אם לא כנסו בהן לקיום מדיחן ומותרין ואפילו הן של חרס.
לאחר י"ב חודש מותרין, מיד בלי תיקון, ואם רצה להשתמש קודם לכאן ממלאן מים כדאמרן.
כשהן אסורין, תוך י"ב חודש. וכשהן מותרין, לאחר י"ב חודש. [ירושלמי ה"ה] במשלה אותן מתוך הבור, שנאסרו עם היין שבבור, שאם נטלן מן הגת עדיין לא נאסרו כדין היין שלא נעשה יין נסך אלא אחר שירד לבור. דורדיא, שמרים, אך שמריה [תהלים ע"ה] תרגו' ברם ית דורדייתא.
<h2>דף לד:</h2>
אבטא דטייעי, דלעת כשמייבשין אותה נשארת הקליפה לבד, ונושאין אותה בעלי דרכים ונותנין בה מימן ויינם. בערוך כתוב, מצאנו בתשובות הגאונים (אבטח) [אכטא] טייעא בכף ופי' הכי מביאין קמח ועשבים ושורין אותן בחלב ומזלף יין נסך עליהם.
מורייס אומן, של גוי אומן מותר, מורייס לא עבדי מדגים טמאין ומשום חמרא קא אסרינן ליה ואומן לא רמי חמרא כדמפרש ואזיל דאיידי דנפיש שומניה פעם ראשון ושני מקלקל ליה חמרא שכן דרכן נותן מים ומלח על שומן הדגים ומוצצות שמנן וכשכלות חוזר ונותן אחרים פעם שלישית דלא נפיש שומניהו מערב בהו חמרא ואסור, תוספת והאי דפליגי במתני' ר' מאיר ורבנן לעניין איסור הנאה היינו במורייס דלא אומן אי נמי בשל אומן ובפעם שלישית דראמי ביה חמרא והאי דלא אסרי רבנן בהנאה לקמן בפיר' [ל"ח ע"ב] מפרש טעמא משום דלעבורי זוהמא עביד ולא למתוקי טעמא, ומרייס דאתא לנמילא דעכו של אומן היה ובפעם ראשון ושני ומינכר שפיר בין האי להאי, ר"ב בי"צ ז"ל מוריס אימן מותר פי' אימן שם מקום שהרי אין מטילין בו יין נסך, כתב בעל הערוך ז"ל ויש ששונין מורייס אימן פי' השמנונית היוצא מן הדגים הכבושים במלח שני חלקים דגים וחלק אחד מלח ופי' מורייס אימן המתמצא מן הכלי ויוצא ראשון ושני כשהן כבושים בו מותר ששמנן של דגים ודישונן חזק מאד אבל אחרי כן מכחיש כח הדגים ומתמעט שומנן וצריך להטיל עליהן יין לחזקם.
ארבא, ספינה. לנמילא, שהספינות עולות בו ליבשה. קוסטא, שם המידה. בלומא, בזוזא במדינתו של גוי זה היין ביוקר והמורייס בזול, אבל כאן הפך וחישינן לערובי. ודילמא (איירי) [איידי] דצור אתא, כן כתוב בכל הספרים, כלומר דרך שפת הים הסמוכה לצור אתאי הא ארבא דנפיש חמרא ס"א דשוי, כלומר שהיין בזול, שוי לשון זול. עקולי ופשורי איכא, מים שהולכין עקלתון, ופשורי, מים שלגים נפשרין על שפת המים ואין מושכי הספינה יכולין לבא באותו דרך.
<h2>דף לה:</h2>
חלב שחלבו גוי, בגמ' מפרש טעמא. פתן ושמנן, בגמ' מפרש גזרו על פיתן ושמנן משום יינן, משמונה עשר דבר שגזרו בו ביום. מתני', והשלקות, כל דבר שבישלו גוי ואפילו בכלי טהור דליכא גיעול ואסור משום חתנות. ר' ובית דינו התירו את השמן אמ' ר"ש לא גרס' הכא דהא איהו לא שרייה אלא ר' יהודה נשיאה בר בריה שרייה כדאמרינן בגמ' [ל"ז ע"א] מסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה וכו' וכל ר' יהודה נשיאה דגמ' היינו ר' יהודה בנו של רבן גמליאל ב"ר שהיה בימי האמוראים והכי אמרינן בגמ' ר' יהודה נשיאה בנו של רבן גמליאל ב"ר יהודה כו' ואלו ר' בנו של רשב"ג היה כדאמרינן בהשוכר את הפועלים [פ"ד ע"ב], וכל המשניות כתוב בהן ר' ובית דינו וכו' וכן כתוב במשנת ר"מ ורח"זל ר' גריס וכן (ר"ב) [ר"מ] במ"זל בכל הראיות שכתב ר"ש ר' יהודה הנשיא כתב וכן יתראה מן התוספות.
והכבשים, לכבוש יין וירק. וטרית טרופה, שנטרפו ונשתברו הדגים ואין ניכרים, הילכך חישינן לטמאים. וציר שאין בה דגה, כלכית שוטטת בו, שדרך כילכית ליגדל מאיליה בציר של דגים טהורים ואם יש ציר דג טמא עמו לא תיגדל בו כילכית והיא עצמה טמאה, ור"מ פי' ציר שאין בו דגה אין ידוע אם הוא ציר דגים טהורים אם ציר דגים טמאים לפיכך אסור. והחילק, מין דגים קטנים והיא סולתנית ואין להם סנפיר וקשקשת ועתידה ליגדל אחר זמן, וקימא לן דמותרת, ואמרינן בגמ' מפני מה אסרוה מפני שערבונן עולה עמה, דגים טמאים הדומין לה הילכך לא שנא טרופה ולא שנא שאינה טרופה איכא למיחש לאחד מאלף ביניהן דדמי להו ולא מינכר, אבל טרית אין שקץ דומה לה, הילכך כי אינה טרופה שריא. וקורט של חלתית, חתיכת חלתית, ובלשון ערבי חלתית וטעמא לקמן בגמ'. ומלח סלקונדית, מפרש בגמ'. הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה, לחזקיה דאוקמה למתני' דקתני וכבשים שדרכן לתת בהן יין וחומץ, בשדרכן לתת ואין ידוע בודאי שנתן אבל בידוע שנתן יין וחומץ אסורין אפילו בהנאה למעוטי בידוע, לר' יוחנן דאוקמה אפילו בידוע מותר למעוטי מורייס וגבינת בית אוניאקי וסתמא כר' מאיר ופסק רחז"ל הלכה כחזקיה.
גמ', נינסי יעמידנו על ידי קיבה. לכמכא, מין מאכל, בלשון ערבי כאמך. ונישקול מיניה קלי ונוקים, יקח ממנו מעט ויעמיד אותו. נסיובי, המים היוצאין ומתמצין מן החלב ואינו עומד. ליכא למיקם עלה, דשמא נתערב בו חלב טמא וכשמעמידו עומד טהור שבו והטמא נשאר עם הנסיובי לכך אין זה ניסיון להכשירו לאכול את הנותר, אבל גבינה ס"ד השתא דמותר. גבינה נמי איכא דקאי ביני איטאפי, דאיכא נסיובי דקימי בגבינה ביני איטפי בתוך הגומות שבגבינה, וחישינן שמא מן החלב הטמא שלא עמד נשאר עם הנסיובי בגומות.
פת פורני, פורני הוא תנור גדול ופיו מן הצד ונקרא בלשון ערבי פירן. לאסרה בשדה, דליכא למיחש לאימשוכי דאקראי בעלמא הוא. מקום דחוק לתלמידים, שלא היתה פת מצויה להם. מנכית, נושך. אבי מצרי, בשדות. מפני חיי נפש, שאין פלטר ישראל. ובלבד מן הפלטר, ולא מבעלי בתים, ור"מ אמר שהדבר תלוי במנהג, וראייה לדבר מדתנן בפ' כל שעה [כ"ח ע"א] חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ואמרינן עלה בירושלמי [ה"ב] הא באכילה אסור מתני' במקום שלא נהגו לאכל פת גויים אבל במקום שנהגו לאכל פת גויים מותר אפילו באכילה ש"מ דבמנהגא תליא מילתא, רמ"זל אע"פ שאסרו פת גויים יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחים פת מן הנחתום הגוי במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני שהיא שעת הדחק אבל פת בעלי בתים אין שם מי שמורה בה להקל שעיקר הגזירה משום חתנות ואם יאכל פת בעלי בתים יבוא לסעוד אצלן.
<h2>דף לו.</h2>
לא פשט, עדין לא החזיקו רובן באותה גזירה לנהוג בו איסור. אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה, יליף טעמא בגמ' מדכתיב [מלאכי ג'] במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו אי איכא גוי כולו וקא עבר עליה אין אי לא לא, פי' במארה אתם נארים, אתם מקבלים עליכם גזירה בארור ובקללה ואחר כך אותי אתם קובעים, גוזלים, שאתם נהנין שוב מן החרם.
<h2>דף לח.</h2>
דגים קטנים וארדי, פי' כמהין. ודייסא, אין נאכלין חיין ואין עולין על שולחן מלכים, ללישנא קמא יש בהן משום בישולי גויים ללישנא בתרא שרו. אומר ר"ת דכולהו מודו בנאכל כמות שהוא חי מדלא קאמר חלב ודבש וכל מיני פירות דנאכלים חיים ועולין על שולחן מלכים, ועוד אומר ר"ת דקימא לן כמאן דשרי נמי כל שאינו עולה. רמ"זל גוי שבישל לנו יין או חלב או דבש או פרישין וכיוצא באלו מכל דבר הנאכל כמות שהוא חי הרי אלו מותרין ולא גזרו אלא על דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי כגון בשר ודג תפל וביצה וירקות אם בישלן הגוי מתחלה ועד סוף ולא נשתתף ישראל עמו בבישולן הרי אלו אסורים משום בישולי גויים בד"א בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת כגון בשר ובצים ודגים וכיוצא בהן אבל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת כגון תרמוסין ששלקו אותן גויים אע"פ שאינן נאכלין חיים הרי אלו מותרין וכן כל כיוצא בהן שעיקר הגזירה משום חתנות שלא יזמ(מ)ננו הגוי בסעודה ודבר שאינו עולה על שולחן המלכים לאכול בו את הפת אין אדם מזמן את חבירו עליו.
מלוחים, נאכלין כמו שהן חיים מחמת מלחן. ואם צלאן גוי וכו', כיון דתרויהו דרבנן הכא לקולא והכא לקולא. כסא דהרסנא, דגים קטנים מלוחים וקמח ודברים אחרים מתבשלין יחד. הרסנא עיקר, ואותו מורייס נאכל כמות שהוא חי שרי, קמ"ל קימחא עיקר ויש בו משום בישולי גויים שהקמח אינו נאכל חי. כל החגבים שבאגם, שנחרכו ונתבשלו מחמת האור, חגב אין טעון שחיטה. אפי' מריש אוניה, שהאוזן רכה ונצלת בחריכתה אפילו הכי שריא הואיל ולא נתכוין לבשל. דשדא סיכתא לאתונא, נתן יתד של עץ בכבשן. וקבר בה ישראל קרא מעיקרא, והטמין ישראל בכבשן דלעת חיה קודם שהוסק התנור והגוי הסיקו ונתבשלה הדלעת שפיר דאמי הואיל והגוי לא נתכוין לבשל. פשיטא, היינו דר' יוחנן. מהו דתימא האי גוי לבשולי להך סיכתא איכוין, והרי לשם בישול הסיקו, קמ"ל דאין בישול בכלים, אלא לשרורי מנא קא מיכוין, להקשות את היתד ואין דעתו לבישול, לשרורי לשון שריר וקיים, חזק. תוס' והא דאמרינן בשבת בפ' כלל גדול [ע"ד ע"ב] האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל, ופריך פשיטא, ומשני מהו דתימא לשרורי מנא קא מיכוין קמ"ל דמעיקרא מירפא רפי והדר קמיט, לא בעי למימר קמ"ל דלאו לשרורי מנא קא מיכוין, אלא הכי קאמר קמ"ל דנהי לשרורי מנא קא מיכוין בישול מיהא איכא דמירפא רפי והדר קמיט וחייב.
כל שהוא מבושל ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי והשלים הגוי בישולו אין בו משום בישולי גויים, בן דרוסאי ליסטים היה ואוכל כל דבר המבושל במקצת, יש אומרים שהיה אוכל דבר שנתבשל שליש בישולו, ואם נתבשל נמי כמאכל בן דרוסאי ביד גוי ובא ישראל וגמר בישולו אסור. תניא מניח ישראל וכו', בגמ' מיתי להאי מתני' סיעתא לשמואל דאמר הניח ישראל על גבי גחלים בשר ובא גוי והיפך בו מותר, ואע"ג דשמואל קאמר דאיעבד והכא קתני לכתחלה, בשעת הדחק היקלו כגון עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש או אשה שתצא מבית המרחץ או שתבא מן השוק. שופתת, מנחת הקדירה על האור. מגיסה, מהפכת. ר"ח והני מילי דליכא חשש דילמא חליפא ליה.
<h2>דף לח:</h2>
של(א)[ש] מלאכות יש בו, איזו אחת מהן ביד ישראל שרי. דשגר גוי, הסיק התנור תרגום [יחזקאל ל"ט] וביערו והסיקו וידלקון וישגרון. חתיית גחלים מחממת ומוציאה חום הגחלים. ואתא ישראל חתי חתויי בגחלים, (אתא) [אהא] סמכינן להתיר על ידי השלכת עץ בתנור, תוספת וכל זה בביתו של גוי אבל בביתו של ישראל היה מתיר הרב ר' אברהם ואפילו בישל גוי מתחילתה ועד סוף, ור"ת היה מחמיר ואין להקל.
דג מליח, שמלחו גוי ובמילחו הוא נאכל בלא בישול. חזקיה ובר קפארא שרו, דלאו בישול הוא. ור' יוחנן אסר, דזהו בישולו. ביצה צלויה, שצלאה גוי, חזקיה ובר קפארא שארו, הואיל ובליע אוכל דידה ולא נגע גוי באוכלא. הקפריסין, שומר לפרי הן ממין צלף ודרך לאוכלן חיין ויש ששולקין אותן ואם בישלן מותרין. והקפלוטות, כורתי נאכלין כמות שהן חיין, ר' ברוך בן יצח' ז"ל ואין בהן לא משום כבושין שלהם ולא משום בישוליהן ובלבד שיהו מבושלים בקדירה שלנו, ור"ש אומר אפילו בקדירה שלהן מותרין שטעם (העיגול) [הגיעול] פוגמו ולא משביחו והרב אוסר השלוקין בסוף הפרק. והמטליא, מפרש בגמרא מיתי ביזרא דכיתנא, מביא זרע פשתן, ובזרא דשבלילתא, וזרע תלתן, ותארו להו בהדי הדדי בפושרי, שורין אותן במים פושרין, עד דמקביל, עד שצומחין, ומיתי חצבי חדתי ומאלו להו מיא (וטארו) [ותרו] בהו גרגישתא, מביא כדים חדשים וטחין אותן באדמה ואמר ר' האיי ז"ל שמעורב בה סממנין ומדבקין מאותו זרע פשתן וזרע תלתן ועד שיוצאין מבית המרחץ מלבלב ואוכלין ומצנן אותן מצפרני רגליהן ועד שער ראשיהן, וקמ"ל בריתא דאי נמי תרו להו (בחמץ) [בחמין] שרו. והחמין, מים חמין, דהא אין משתנין מברייתן על ידי האור, וקולית נמי לא נשתנו. כדבעינן למימר קמן בסוף הפרק.
וכוספן של גויים, רח"זל פי' גפת של שומשמין שכשמוציאין אותו אין מוציאין אותו אלא במים חמים שיצא השמן כולו והגפת שלהן נקרא כוספן, ור"ש פי' הכוספן פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן בחמין ואוכלין אותן. בין ביורה גדולה, דשמא בישלו בה דבר טמא ואיכא (עיגול) [גיעול]. נותן טעם, פלוגתא היא בפרקא בתרא [ס"ז ע"ב], וכל גיעולי גויים נותן טעם לפגם הוא, שהרי נתבשל שם האיסור אתמול וכבר הפיג טעמו ונפסל בלינה חוץ מקדירה בת יומה. מישחא שליקא דארמאי, שמן שבישלוהו גויים להסיר העכור שבו. איערובי, שמא נתערב בו יין, ויש מפרש' שמא נתערב בו שמן של דג טמא. סארי, מסריח. אהיני תמרים, רח"זל בוסר והן פגי תמרים. חליי, מתוקין לא תיבעי לך דודאי שרו, דאי משום בישולי גויים הרי נאכלין חיים, ואי משום גיעולי גויים שנתבשלו בקדירה שלהם, נותן טעם לפגם הוא. מרירי ודאי אסירי, דאין נאכלין חיין ובישולן ממתקן. מיצעי, נאכלין חיין על ידי הדחק. שתיתא, תבשיל העשוי מקמח של קליות שייבשן בתנור, ויש שעושין אותו מקמח של עדשים, ולפי שהן מתוקין יותר מדאי נותן שם חומץ, ובחיטי ושערי אין דרך לתת בו חומץ. בין במיא אסירא, דמיחלף בטלופחי וחלא. ולא חישי' למאן דאסר, לאבוה דשמואל ולוי דאסרי, דגזרי חיטי ושערי אטו טלופחי בחלא.
לא שנו, שאין אסורין בהנאה. אלא שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ, ואין ידוע בודאי שנתן. אבל בידוע, בודאי שנתן בהן יין או חומץ אסורין אף בהנאה. מאי שנא ממוריס, דרובא דעלמא שדו ביה חמרא, והינו בידוע, ושארו רבנן בהנאה במתני' דלעיל. התם חמרא לעבורי זוהמא דדגים והוי כמאן דאזיל לאיבוד.
<h2>דף לט.</h2>
והחילק. רח"זל פי' מין דגים קטנים שמו חילק ואמ' רב היא סולתנית והיא דג טהור ומפני מה אסרוה מפני שערבונין עולה עמה, פי' דגים טמאים מעורבין בה ועולין עמה. אין לו עכשיו, דגים שאין להם עכשיו קשקשים ועתידין לגדל לאחר זמן כגון הסולתנית (והאפיין) [והעפיץ] או דגים שיש להם עכשיו קשקשים ועתידין להשיר בשעה שעולין מן הים כגון אקונס וכו', אלו כולן שמות של מיני דגים הן בלשון יון וכולן מותרין הן הואיל וקשקשים נמצאין בהן בין בתחלה בין בסוף. וסימניך טמא טהור טהור טמא. תוספת לאו אכולהו מינין קאמר אלא אשור וחמור דוקא, דהא בפ' כל כתבי [קי"ט ע"א] (ובפ"ק) [ובפ"ב] דקידושין [מ"א ע"א] אמרי' רבא מלח שיבוטא והוא מין עז כדמוכח בסוף שור שנגח את הפרה [נ"ה ע"א] הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי, ואפילו הכי טהור. אגב חורפיה דחלתיתא וכו', לפי חריפותו של חלתית נכנסת בו השמנונית וממעטת חריפותו וממתקת אותו.
<h2>דף לט:</h2>
תכלת, דרך הרמאין למכור קלא אילן בשם תכלת. אסורין בחותם אחד, אסורין לשגר ביד גוי בחותם אחד, דכיון דדמיהן יקרין טרח ומזייף להחליפם ועל היין לנסכו, והא דפסיק רב לעיל בפרקין [ל"א ע"א] הלכה כר' אליעזר דשריאן כר' אליעזר לא קשיא מידי כדפרישית התם. אין לוקחין ימ"ח מח"ג כו', שחנונים שבסוריא חשידי דלא קפדי אלפני עור לא תתן מכשול ומזבני לישראל דברים שלקחו מן הגוי, ומיהו אינהו גופיהו לא אכלי אסורא, הילכך אם נתארח אצלו מותר לאכול עמו. שיגר לו, במתנה. סלונדקי רומי, נחתומין שברומי אוכלין אותה ואסורין מפני שמערבין בה קרבי דגים וחתיכות גדולות עושין ממנה ויש שהיו מחליקין פניה בשומן חזיר, פ"א סלקונדי רומי, גדולי רומי, בפירוש רבינו גרשום כתוב כל שליקי רומי פי' כל מה ששולקין ברומי אוכלין באותו מלח.
מתני', והדבדבניות, אשכלות ענבים. אע"פ שהן (מטנפות) [מנטפות], לא חישי' דילמא רמא עליהו חמרא. ואין בהם משום הכשר משקה, מילתא באפי נפשה היא, ואע"ג דתנן הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר וכו' פי' הבוצר לגת לדורכן בגת ולעשות מהן יין הוכשר לעניין טומאה, המשקה המזלף מהן הואיל ולכך עומדין ניחא ליה במאי דנפק מיניהו, התם קאבעי להו למשקה, הכא לא קאבעי להו למשקה. שאינה טרופה, שנכרים חתיכות הדגים. וציר שיש בה דגה, בגמ' מפרש. ועלה של חלתית, דהא לא (פקקי) [מפסקי] ליה בסכינא. וזיתי גלוסקא המגולגלין, זיתים הכנוסים בכלי עגול ומתחממין ונעצרין מאיליהן כעין גלוסקא, מגולגלין כמו ביצה מגולגלת שנתחממו ונרפו מחמת שמנן, ובגמ' מקשי פשיטא ומתריץ לה. ר' יוסי אומר השלוחין אסורין, מפרש בגמ' כל שאוחזה בידו וגרעינתה נשמטת, פי' דכיון דרפו כוליה האי חמרא רמא בהו, שלחין שמשתלחין הגרעינין מעצמן, ואין הלכה כר' יוסי. מן הסלילה מן הנמכרין בסל לפני חנוני אסורין, ובגמ' מפרש מפני שמזלף עליהן יין. מן ההפתק, מקום כינוסן של חגבים המלוחים מותרין דאין מזלף עד שנותן לפניו למכור. וכן בתרומה, מפרש בגמרא אמר רב ששת וכן לכהן החשוד למכור תרומה לשם חולין לפניו הוא דאסיר אבל הבא מן האוצר ומן הספינה מותר אירתותי מירתת סבר שמעין רבנן ומפסדי להו מינאי, פי' תרומה אין דמיה יקרין שאינה ראויה אלא לכהנים, ומפסדי להו מינאי, פי' יפסידו לי את כל האוצר, שיפקירוהו.
גמ'. יושב ישראל בצד עדרו וכו', ואפי' אין רואהו. ואינו חושש, שמא עירב בו חלב טמא. אירתותי מירתת וכו' ר"ב בן יצחק ז"ל מכלל דאי מוחזק דאין בעדרו דבר טמא אינו צריך להיות יושב בצד עדרו. נשאל רבינו האיי גאון ז"ל מקום שאין בו בהמה טמאה שיש לה חלב כל עיקר, וחלב וחמאה של גויים נמכרין בשוק מהו לקנות ישראל מהן, והשיב הכין חזינא שבמקום שאין חוששין שמא הובא ממקום אחר כיון שאותו מקום אין בו בהמה טמאה שיש לה חלב מותר ליקח חלב וחמאה מגויים דהא קא מסקינן אם אין בעדרו דבר טמא אע"פ שאין ישראל רואהו מותר. רמ"זל האוכל גבינת הגויים או חלב שחלבוהו ואין ישראל רואהו מכין אותו מכות מרדות.
איערובי, שמא עירב בו יין. מיסרא סארי, מסריח. ואי משום בישולי גויים, שמבשלין אותו להוציא ממנו השעוה. ואי משום גיעולי גויים וכו', רמ"זל וכן דבש של גויים שנתבשל ועשו ממנו מיני מתיקה מותר מטעם זה.
כל שראשה ושדרה ניכר, של כל דג ודג שהדגים ניכרים בראשן בין טמא לטהור שהטמאין ראשיהן חדין ואין להן חוט השדרה. כלכית, גדילה מאיליה בציר דגים טהורים, ואם יש שם ציר דג טמא אין כלכית גדילה בו. שוטטות, לשון שטין על פני המים, חבית פתוחה לא סגי בחדא, דאיכא למימר מעלמא נפל, אמר גאון ז"ל כלכית דג קטן הוא למאד ומתגדל הוא מציר טהור ואינו משריץ מדג טמא. רח"זל כלכית דג קטן טהור.
<h2>דף מ.</h2>
אין נלקחין אלא מן המומחה, שהוא בקי להפריש בין קרבי דגים טהורים לטמאים רב"ב יצחק קרבי דגים בלשון [ערבי] אלבטארך. אין שם מומחה מאי, כשנמחו קא בעי לה. אני מילחתים, אני מלחתי הדגים וראיתי שטהורים היו והוצאתי מהן קרבים הללו. כסימני בצים, של עוף. כל שכודרת, משוכה, שרחבה בראשה האחד, והולכת ומתקצרת ונמשכת. ועגולגלת, עגולה מצדיה ומתגלגלת ואינה רחבה מצידיה. וראשה אחד כד, רחב כלומר עשוי ככד שמושבו רחב מתחתיו. חלבון, הוא הלובן של ביצה. ביצת השרץ, צב ולטאה מטילי ביצים הם, צב דומה לצפרדע ונפקא מינה דאם ריקמה וניקבה מטמאה במגע, בחולין [קכ"ו ע"ב].
<h2>דף מ:</h2>
דרפו טובא, מגולגלת ביותר. קפלוטות, מבושלין הם וכובשין אותן במכבש, ומתקיימין, ואין בהן משום בישולי גויים דנאכלין חיין, ולא משום גיעול, דטעם (העיגול) [הגיעול] פוגמו ולא משביחו כך פי' רש"זל. מן ההפתק, מקום כינוסן שהם עצורין שם זה על זה. בקטליזא, בשוק.
כל הצלמים, צורות. אסורין, בהנאה. מפני שהן נעבדין פעם אחת בשנה, מפי' רמ"זל דרך עובדי ע"ז כשהיתה השמש נכנסת במעלה ממעלות הגלגל היו עושין צורה ואומרים זאת היא צורת אותה מעלה וסבורים שיש לה כח ומעשים בעולם כאותה מעלה והיה דרכם להקטיר לאותה הצורה ולגדל אותה ביום שתיכנס השמש לאותה מעלה, ואמרינן בגמרא במקומו של ר' מאיר היו עובדין אותן פעם אחת בשנה ובהכי פליגי ר' מאיר סבר חוששין למיעוט וגזר שאר מקומות אטו אותו מקום ורבנן לא חישי למיעוט ולא גזרי שאר מקומות אטו אותו מקום. שיש בידו מקל וכו' צורת מקל או ציפור או כדור, כדור בלשון [גליון: ערבי] כירה, ובגמ' תנא הוסיפו עליהן סייף ועטרה וטבעת, וכך הן סוברין מי שיש בידו מקל כלומר הוא רודה העולם כולו במקל ציפור שתופס העולם כולו בידו כתפישת ציפור, כדור נמי שהעולם כולו בידו כמו כדור ביד בן אדם, סייף שהורג העולם כולו בסייף שלו, עטרה כעטרה למלך, טבעת, שחותם על כל העולם מי למות ומי לחיים, ומשום הכי אסורין דודאי נעבדין, דמשום חשיבותא אשקלינהו להנך חפצי בידיהו. והל' כחכמים.
גמ'. באנדרטי, כשהמלך מת עושין צורתו בפתח השער לזכרון, והתם קא אסר ר' מאיר דחשיבי להו דאגב חביבותא פלחי ליה. בעומדין על פתח המדינה שנינו, בהנהו קאסר ר' מאיר דחשיבי להו ופלחי להו ורבנן סברי לנויי עבדי להו ולא אסיר אלא מי שיש בידו מקל או ציפור וכו'. אבל בשל כפרים דברי הכל אסורין בהנאה מפני שחזקתן שהן עשויין לעבודה.
<h2>דף מא.</h2>
מתני', המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין, טעמא מפרש בגמ' דכי הוו שלימים ספק עבדום ספק לא עבדום, ואם תימצא לומר עבדום אימור ביטלום ולכך שיברום הוי ספק ספיקא ולקולא, האי סתמא דשברי (שברי) צלמים דמשמע הא צלמים אסורין דוקא לר' מאיר אבל לרבנן אפילו צלמים (אסורין) [מותרין] וכל שכן שברי צלמים. מצא תבנית יד ותבנית רגל של צלם הרי אלו אסורין, האי סתמא נמי לר' מאיר דאע"ג דשרי בשברי צלמים אסר בתבנית יד ותבנית רגל שנעשו מתחלה תבנית יד ותבנית רגל ואינם שברים מפני שכיוצא בהן נעבד כך פי' ר"מ ור"ש פי' שבר חשוב כגון יד ורגל חישי' וכדמוקי לה בגמ' בעומדין על בסיסין, על כנם, מקום המתוקן להם דכיון דאותבינהו התם ודאי פלחי להו, ודוקא לר' מאיר אבל לרבנן אפילו צלמים שארו וכל שכן תבנית יד ותבנית רגל כך נר' לי לפרש זאת המשנה.
גמ'. אמר שמואל אפילו שברי ע"ז, לא תימא שברי צלמים דוקא משום דשמא לא עבדום מעולם אפילו כשהיו שלמים, אלא אפילו שברי ע"ז שראינום שעבדוה כשהיתה שלימה שבריה מותרין, דכיון שנשברה שוב אין עובדין אותה. [ע"ב] שנשתברה מאליה, שאילו שיברה גוי היתה מותרת וזה הוא ביטולה, אלא לא שיברה אדם בעולם. אסורה, שהרי לא ביטלה גוי. מותרת, כיון שנשברה אמ' בדעתיה היא לא יכלא לשיזבה נפשה לאחריני משיזבה בתמיה ובסתמא מבטל לה. וקימא לן כר' יוחנן, דשברי ע"ז אסורין, וממילא אין הל' כשמואל.
<h2>דף מב:</h2>
בעצי (ע)[א]שירה, שהאשירה אסורה בהנאה. אסורין, שהרי האשירה כמו בסיס להן והקן עצמו שבראשה מותר מפני שהעוף מביא עציו ממקום אחר.
מתני', המוצא כלים וכו', כל שכן אם היה מוצאן בלא כלים שיוליכם לים המלח, אלא רבותא קמ"ל דאפילו על כלים מיפלח פלחי להו, ולא עשאום לנואי, ועוד משום דבעי לאשמועינן דאפילו על המבוזים אסורין. צורת חמה וצורת לבנה, כמו צורה שעושין עובדי החמה לחמה וכן צורת לבנה. וצורת דרקון, דומה לנחש, ורבנן היא דאמרי כל שאר צלמים מותרין, ובגמ' מקשי למימרא דלהני הוא דפלחי למידי אחריני לא ורמינהי השוחט לשם הרים פי' לשד הממונה על ההרים, לשם גבעות לשם ימים וכו', אלמא אורחיהו למיפלחינהו, ומסתמא נמי ניגזור דילמא פלחינהו, ומתריץ אמר אביי מפלח לכל דמשכחי פלחי לצייר ומפלח הני תלתא דחשיבי צירי להו ופלחי להו למידי אחרינא לנואי בעלמא הוא דציירי להו. על המכובדין, בגמ' מפרש מכובדין ומבוזים. פסק רמ"זל הלכה כרשב"ג וכר' יוסי.
<h2>דף מג.</h2>
גמ'. ציצין, סנפיר, ל"א כמין שערות. פרקיו, חליותיו. הלכה כר' שמעון בן אלעזר, שאם אין לו ציצין מותר. ברבי, אדם גדול, וכן קורין לו בכינוי. ומצא טבעת, ולא הגביהה עד שביטלה הגוי. סטרו, הכהו על הלחי. שלו ושל חבירו, שהרי אותו גוי שביטלה לא שלו היתה. בעל כרחו, שהרי סטרו. שאינו יודע בטיב ע"ז וכו', שהרי מצא גוי קטן ולא אמר לו כלום. [ס"ד ע"ב] גר תושב, אינו עובד ע"ז, ובר מיניה של גוי הוא, בכל שאר עבירות.
תנן התם, במסכת ראש השנה בפרק אם אינן מכירין אותו [כ"ד ע"א]. ה"ג דמות צורות לבנות, וכן לשון המשנה. בטבלה בכותל, בנסר אחד קבוע בכותל היה מצוייר דמות השמים ורוחות העולם ודמות לבנות כדי להראות את ההדיוטות שאין יודעין מהו לפני החמה ומהו לאחר החמה מהו לצפונה ומהו לדרומה והיה מראה להם באותו ציור הכזה ראית וכו'.
בית תבנית היכל, בארכו ורחבו ורומו ושיעור מידת פתחיו, אבל אם נשתנה במקצת מותר. אבל עושה מנורה של חמשה נירות ושל ששה ושל שמונה, שאינן דומין לשל מקדש. של שבעה לא יעשה, שהיא של מקדש ואפילו של שאר מיני מתכות, שאף היא אע"פ שאינה של זהב כשרה במקדש כדילפינן בהקומץ רבה [כ"ח ע"ב] מכלל ופרט וכלל, אבל של עץ שרי דאינה כשרה במקדש, דהפרט מפורש מתכת ובגמ' מסיים בה ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אף של עץ לא יעשה שאף היא כשרה במקדש ומלכי בית חשמונאי עשאוה במקדש של עץ לאחר שטימאו יוונים את ההיכל ונטלו כל כליו וגברה יד בית חשמונאי ונצחום דתנא קמא דריש כללי ופרטי [שמות כ"ה] ועשית מנורת כלל זהב טהור פרט מקשה תעשה המנורה חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש של מתכת אף כל של מתכת ור' יוסי ב"ר יהודה דריש ריבויי ומיעוטי ועשית מנורת ריבה זהב טהור מיעט מקשה תעשה המנורה חזר וריבה רבי כל מילי ומיעט חרס.
<h2>דף מג:</h2>
כל הפרצופות מותרין פי' כגון חיה ובהמה מותרין לציירין אע"פ שאדם ושור ואריה ונשר שמשין למעלה הן לא דמו דהתם ארבעתן יחד בגוף אחד והכא חד פרצוף אחד ותו לא חוץ מפרצוף אדם דאפילו הוא לחודיה אסיר. לא תעשון אותי, למקצת, לא תכוונו בלבבכם שיש לי דמות ותעשו כמוה, רב האיי גאון ז"ל העושה פרצוף אדם אסור לקיימו והמוצאו מותר לקיימו וכל צורות שישמעאלים הללו עושין אין בהן ממש דלרקמה הן עושין אותן ואין בהן ע"ז.
חותמה, צורתה. אסור להניחה, בידו משום חשדא שמא יאמרו לצורה שעליה הוא עובד. ומותר לחתום בה, דכשהוא חותם שוקע החותם בשעוה ואינו נראה מבחוץ. חותמה שוקע אסור לחתום, דכשהוא חותם הוי חותמה בולט.
למעלה מן המים, על אוגני הכלים. למטה מן המים, בשולים ובדפנות. אלו ואלו מבוזין הם, שנשתמשו בהן במאכל ובמשתה ואין מכובדין אלא העשויין לתכשיט. שירין, צמידים. קומקמוסים, סירות קטנות של מתכת.
שוחק וזורה לרוח או מטיל לים, כתב ר"מ שוחק וזורה לרוח או שורף ומטיל לים.
<h2>דף מד:</h2>
מתני', פלוקלוס, מין גוי היה. אפרודיטי, שם ע"ז, רמ"זל דמות כוכב נוגה ובלשון ערבי אלזהרה, והמרחץ עומד בחצירה של א[פ]רודיטי. אין משיבין דברי תורה במרחץ, לפי שאדם עומד ערום שם. היא באה בגבולי, שהמרחץ קדם לה לפי שהמרחץ נעשה לכל הבא לרחוץ, ולא כל הימנה שתהא גוזלת את הרבים, ועוד תשובה אחרת דאין אומ' נעשה מרחץ נואי לאפרודיטי וכו' אלמא שהיא משמשתו והיא טפל והוא עיקר. ביב, הוא חריץ העשוי בקרקע להוציא שופכין לרשות הרבים. לא נאמר בתורה, לאיסור אלא אלהיהם, דכתיב [דברים י"ב] אבד תאבדון וגו'.
והיכי עביד הכי, דאהדר ליה במרחץ בלשון קודש אין משיבין במרחץ, והלא דברי תורה הם, האי איסור דאין משיבין, מותר להרהר, בדברי תורה, חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא, שאסור להרהר וכל שכן לדבר. דברים של חול, כגון הביאו נתר הביאו מסרק. אסור לאמרן, בלשון חול בבית המרחץ שאע"פ ששינה בלשונו לא נפקי מקדושתיהו. כשיצא אמר לו וכו', כלומר בבית המרחץ לא השיב לו כלום, וכ[ש]יצא אמר לו בעבור זה לא השבתיך במרחץ לפי שאין משיבין דברי תורה במרחץ שהוא מקום מטונף.
<h2>דף מה.</h2>
מתני', הן מותרין, ההרים עצמן מותרין לזריעה. ולחצוב מהן אבנים דמחובר לא מיתסר, ומה שעליהם אסור, זהב וכסף שעליהן, שנ' [דברים ז'] לא תחמוד כסף וזהב עליהם, משמע עליהם הוא דאסור, הא ע"ז עצמה שריא ואיזו זו אלו הרים וגבעות שקרקע עולם הן ואין בהן כח לאוסרן. ר' יוסי הגלילי אומר, ממקום אחר אתה דורש [שם י"ב] אבד תאבדון את כל המקומות וגו' ומה תאבדון את אלהיהם על ההרים משמע שהצלמים ופסילים שעל ההרים אלהיהם ולא ההרים עצמן, ומאחר שהוא כן מפני מה אשירה אסורה ולא דרשינן נמי תחת כל עץ רענן אלהיהם ולא עץ רענן אלהיהם, והלא אילן דבר מחובר הוא, ולמה אסרה הכתוב דכתיב [שם] תגדעון. מפני שיש בה תפיסת ידי אדם, שאדם נטעו ובאילן שנטעו אגוז או גרעין קאמ' דהוה ליה מחובר מעיקרו דאי תלוש ולבסוף חיברו לשם ע"ז אמרינן בגמ' דתלוש גמור הוא, ודכולי עלמא אסיר, ובהכל שוחטין [ט"ז ע"א] אמרינן לה, ובגמ' מקשי ר' יוסי הגלילי היינו ת"ק דבין למר ובין למר הרים וגבעות שרו. ומסיק רב ששת באילן שנטעו ולבסוף עבדו קא מיפלגי, ור' יוסי לטפויי קאתי ולמיסר אילן שנטעו שלא לשם אשירה ולבסוף עבדו דשמעיה לת"ק דאמר הרים וגבעות שרו וכל כיוצא בהן שמחוברין ולא היתה תחילתן לע"ז, ואיזו אשירה אסורה שנטעה מתחלה לכך ואתא ר' יוסי למימר אילן שנטעו ולבסוף עבדו אסור דלא דאמי להר שהרי יש בו תפיסת ידי אדם הילכך תוספתו אסורה אבל עיקרו שהיה קודם שהשתחוה לו מודה דשרי כדמפרש בגמ', ודייק ממאי שמעי' מדר' יוסי דאסר אילן שנטעו ולבסוף עבדו מדקתני במתני' ומפני מה אשירה אסורה מפני שיש בה תפיסת ידי אדם למה למיהדר ומיתני וכל שיש בו תפיסת ידי אדם אסור אלא לאיתויי אילן שנטעו ולבסוף עבדו, ואין הלכה כר' יוסי. אמר ר' עקיבה אני אובין, אפרש ואדון לפניך אחרי שאין לנו לדרוש מיעוטין מן המקרא הזה שלא נאמר אלא למסור להן סימני מקום שרגילין אמוריים לעבוד שם ע"ז כדי שיחפשו ישראל שם ויבערום, ומיעוטא דהרים וגבעות נפקי מקרא קמא, ואין אתה צריך לחפש ולומר מפני מה אשירה אסורה דהאי תחת כל עץ רענן ליכא למילף מיניה דלישתרי עץ רענן, ומיעוטא דהרים וגבעות מיהא ממעטינן ממשמעותא דקרא שלא צוה לאבד את ההרים אבל עץ רענן צוה לנו לאבדו במקום אחר ואשיריהם תשרפון באש והכא לא נקט ליה אלא משום סימנא.
<h2>דף מז.</h2>
מתני', מי שהיה כתלו סמוך לע"ז, שהיה אחד מכתליו בית ע"ז, והבית עצמו נעבד. אסור לבנותו, שבונה כותל לע"ז. כונס לתוך קרקע שלו ארבע אמות. היה שלו ושל ע"ז, שמקום עובי הכותל חציו שלו. נידון מחצה על מחצה, אותו חלק של ע"ז אינו עולה בכניסת ארבע האמות, אבל חלקו עולה לו שאם היה עביו שתי אמות מונה אמה שלו וכונס עוד ג' אמות בתוך שלו.
<h2>דף מז:</h2>
אבניו ועציו ועפר אותו כותל מטמאין כשרץ, ואפילו חלקו לפי שאין ברירה, שרץ אין מטמא במשא. שרץ, לשון שקוץ, נדה מטמא במשא, דכתיב [ויקרא ט"ו] וכל הנוגע בכל כלי אשר תשב עליו אלמא טמיתיה לכלי הנושא אותה אע"פ שלא נגעה, ואפילו היו עשרה כלים זה על זה כולן בכלל אשר תשב עליו הן. [ישעיה ל'] תזרם כמו דוה, בע"ז מישתעי, והתם בפ' אמר ר' עקיבה [פ"ב ע"ב] מפ' לרבנן אמאי אקשה רחמנא לנדה ולר' עקיבה אמאי אקשה לשרץ והתם פרש"י לה שפיר.
גמ' והא קא שביק רווחא לע"ז, שהוא מרחיב בית ע"ז. דגדר ליה בהיזמי והיגי, שממלאהו קוצים וברקנים. דתינוקות, דלאו בני צניעותא נינהו.
<h2>דף מח.</h2>
מתני', איזו היא אשירה וכו', אקשי' בגמ' והתנן שלש אשירות הן אילן שנטעו מתחילה לשום ע"ז הרי זה אסור גידעו ופיסלו לשם ע"ז, פי' לצורך ע"ז לעבוד הגידולין שיגדלו בו מעתה והוא כבר היה נטוע כשיבוא ישראל ליהנות ממנו נוטל מה שהחליף ושורפו כדין אשירה ועיקרו מותר בהנאה, העמיד תחתיו ע"ז וביטלה הרי זה מותר, ומתריץ הכי קאמ' שלש אשירות הן שתים דברי הכל פי' שהרי האילן עצמו ע"ז ואחת מחלוקת ר' שמעון ורבנן, וקאמר הכא איזו היא אשירה שנחלקו בה ר' שמעון ורבנן (ו)כל שתחתיה ע"ז כלומר אילן שלא הוברר לנו שאשירה הוא באיזה סימן נכיר אם הוא אשירה אם לאו. ור' שמעון אומר כל שעובדין אותה, האילן עצמו אבל אם עובדין ע"ז שתחתיו האילן מותר. מעשה בצידן, ר' שמעון מביא ראייה לדבריו, ואין הלכה כר' שמעון.
<h2>דף מח:</h2>
מתני', לא ישב בצילה, האי צל לאו תחת נוף האילן הוא דאם כן לא מתני ליה ואם ישב טהור, דקתני סיפא לא יעבור תחתיה ואם עבר טמא, אלא מן האילן והלאה, הילכך לאו אהל הוא שכשחמה במזרח או במערב יש לכל דבר צל ארוך וכשחמה (במזרח) [עומדת] באמצע הרקיע אין לכל דבר צל אלא תחתיו. לא ישב בצילה, מפרש בגמרא אפילו צל צלה לכתחלה לא ישב, פי' צל צלה, שחרית וערבית יש צל ארוך לכל דבר וכל זמן שלא עברה מידת אורך הצל את מידת אורך האילן הצל עב וחשוך, מיכן ואלך הצל דק וקלוש והוא צל צלו. ואם ישב טהור, אפילו בצלה דהינו צל קומתה. תחתיה, תחת נוף האילן שהאהיל נוף האילן עליו. ואם עבר טמא, מפרש טעמא בגמ' לפי שאי איפשר בלא תקרובת ע"ז ור' יהודה בן בתירה היא דסבירא ליה תקרובת ע"ז מטמא באהל דכתיב [תהלים ק"ו] ויצמדו ישראל לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת ע"ז מטמא באהל, ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא לפי שלא הוקשה למת אלא שאינה מטמא[ה] פחותה מכזית אבל מטמאה במגע ובמשא כנבלה. היתה גוזלת את הרבים, שהיה נופה נוטה לרשות הרבים ועבר תחתיה טהור, דהך טומאה דרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא דמיתינן בגמ', והכי נמי אמרינן בפ' ר' ישמעאל [נ"ב ע"ב] דהך טומאה דרבנן היא והיכא דגוזלת את הרבים לא גזור.
גמ'. עבר, דאיעבד, או עובר לכתחלה. דאיכא דירכא אחרינא, אם עבר דאיעבד. דליכא דירכא אחרינא, עובר לכתחלה. אמר ליה רב ששת, רב ששת סגי נהור הוה וזה מושכו והיתה בעירו אשירה גוזלת את הרבים ואמר ליה כי מטית התם ארהיטני משכיני במרוצה, ואוקימנא בגמרא דאע"ג דאי ליכא דירכא אחרינא עובר לכתחילה אפילו הכי אם הוא אדם חשוב יהלך בריצה כדאשכחן רב ששת.
זורעין תחתיה ירקות בימות הגשמים, שהאילן קשה להן שמעכב החמה מלבוא. אבל לא בימות החמה, שהצל יפה להן. והחיזרין, בלשון ערבי אלכס. לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, שהצל לעולם יפה להן. שהנמייה, ס"א שהנבייה, עלין הנושרין מן האילן בימות הגשמים.
וסבר ר' יוסי זה וזה גורם אסור, נבייה דאיסור וקרקע עולם דהתר גורמין לירקות שיגדלו. (חורי נוף) [יחור נוף], נוטעין יחור של ערלה שאין העץ אסור בהנאה. ואין נוטעין אגוז של ערלה, שהפרי אסור בהנאה והאגוז נעשה אילן ונהנה ממנו. ואין מרכיבין בכפניות של ערלה, יחור שיש בו כפניות של ערלה והן תמרים בעודן סמדר, דאשכחן בפ' מקום שנהגו [נ"ב ע"ב] ר' אלעא קץ כפנייתא ובפ' בכל מערבין [כ"ח ע"ב] כפניות ניקחות בכסף מעשר, אין מרכיבין אותו יחור בזקינה דילמא אתי למיכל כפניות שבו. שאם נטע, אגוז של ערלה מותר אלמא כי גדל האילן וטוען פירות הוו הנך פירות בגרמא דאגוז איסור וקרקע התר מותר. והבריך והרכיב, אם הבריך והרכיב יחור של ערלה באילן זקן מותרין פירותיו מיד אע"פ שלא מלאו ליחור שני ערלה דזה וזה גורם מותר, והכי נמי אמרינן בעלמא [סוטה מ"ג ע"ב] ילדה שסיבכה בזקינה מותר.
<h2>דף מט.</h2>
לדידכו דאמריתו זה וזה גורם אסור, דאמריתו אבל לא בימות החמה מפני שהצל יפה להן אודו לי נמי דאף לא בימות הגשמים דאיכא נמי גורם דנבייה ורבנן אמרי ליכא גורם דאיסור דמה שמשביחו בנבייה פוגמו בצל. בזבל ע"ז שבא מדם ופרש עגלים הנשחטים לע"ז דתקרובת ע"ז הן ואסורין בהנאה, אבל אמ' זבל זה לע"ז אינו נאסר כדתנן [לעיל מ"ד ע"ב] אין הקדש לע"ז.
<h2>דף מט:</h2>
מתני', נטל ממנה, מן האשירה. יותץ, דנעשה האיסור בגוף התנור והתנור כולו איסור, שעל ידי הסק של איסור נגמר ומתקיים כולו, ולהכי יותץ שאם צינן זה החדש וחזר והסיקו בעצי התר גמר הפת בתנור שהוא עצמו איסור וקסבר זה וזה גורם אסור. יוצן, שלא יאפה בו פת בהסק זה, והל' זה וזה גורם מותר ובין חדש ובין ישן יוצן, ולהכי לא שרו לאפות בהסק אסור דאי אפה בישן שהסיקו בעצי איסור ולא צננו הפת אסורה ולאו משום דזה וזה גורם אסור אלא משום דיש שבח עצים בפת וכגון שאבוקה כנגדו שכל שעה שהפת בתנור היה דולק האור בפי התנור והאבוקה עדיין קיימת ולא נעשית פיחם נמצא שהיה נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור עדיין בעין ולא כלה על כן הפת אסורה דיש שבח עצים של איסור בפת כך נראה לי פי' זאת המשנה. נתערבה, אותה הפת באחרות של התר כולן אסורות. יוליך הנאה, דמי אותה הפת האסורה שנתערבה לים המלח. אין פדיון לע"ז, וכולן אסורות. נטל ממנה, מן האשירה קיסם ועשה ממנה כרכר, בלשון ערבי כלאל, ובסיפרא שנים אוחזין בכרכר ושובטין.
יוליך הנאה לים המלח, תוספ' פסק רבינו שמואל בשם ר"ש דמהכא גמרינן לכל שאר איסורי הנאה שנתערבו ופדאן מותרין בהנאה וכדבריו כן הוא, אך קשה דלא משתמיט תנא בשום דוכתא לאשמועינן בשאר איסורין שמועיל בהו פדייה בההוא [ערלה פ"ג מ"א] בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק נתערב באחרים ידלקו, וכן בההיא [שם מ"ו] דחבילי תלתן ולא קתני יוליך הנאה לים המלח. שקול ארבעה זוזי ושדי בנהרא, ואם תאמר ליעביד כדאמרינן לקמן [ע"ד ע"א] יין נסך שנפל לבור רשבג"א ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו, ואמרינן לקמן דהילכתא כוותיה, בירושלמי [הי"ג] פריך ליה ומשני דהך דשמעתין הינו טעמא דלא אמרינן ימכרו חוץ מדמי אותה חבית, משום דחישינן שלא יחזר הגוי וימכרנה לישראל אבל בהך ליכא למיחש. ונשתרו לך בהנאה, למוכרן לבד או לעשות מהן כבוסה או להשקות מהן לגויים.
גמ'. דאמר אם נתערבה הפת או הבגד וכו' גרסינן בגמרא וצריכא דאי איתמר בהך קמיתא בהך קאמר ר' אליעזר, פי' דיש פדיון משום דבעידנא דקא גמרא פת איקלי ליה איסורא אבל כרכר דאיתיה לאיסורא בעיניה אימא מודה להו לרבנן ואי איתמר בהא בהא קאמרי רבנן (רבנן) אבל בהך אימא מודו ליה לר' אליעזר צריכא.
מתני', כיצד מבטלה, גוי לאשירה. קירסם, קיסמין יבשין שבאילן נטל לצרכו לשרוף. וזירד, זרדין לחים שבה, ר"ב ז"ל קירסם וזירד שאינו לצורכה אלא לשום עצים בעלמא. נטל ממנה שרביט או מקל או אפילו עלה מתוך מעשיו נראה שהיא מבוזה בעיניו וכשאר אילנות חשיב לה. שפייה לצורכה, כדי ליפותה. ושלא לצורכה, שהגוי צריך ליהנות משפאיה מותרת.
גמ'. אותן שפאין, כששיפה לצורכה ולא ביטלה מה תהא עליהן, שפאין מי בטלי או לא. מותרין, דהא מרמי להו מינה. אסורין, הואיל ולצורכה שיפה ולא ביטלה, ישראל ששיפה כו' אסורין, שאין ישראל מבטל ע"ז. אמר רב, אע"פ שנשתברה מאיליה צריכה ביטול וכל קיסם וקיסם צריך לבטל, שכל קיסם וקיסם נעשה ע"ז בפני עצמה, הילכך לא סגי לחד בביטולא דחבריה. אין ע"ז צריכה ביטול אלא כשהיא דרך גדילתה, אבל זו כשנשתברה בטלה דמימר אמר איהי נפשה לא אצלא לההוא גברא מצלא ליה. ודוקא בשהדיוט יכול להחזירן, אוקימנא בגמ' דבשברי שברים כגון אבר שנשבר כולי עלמא לא פליגי דודאי אין צריכה לבטל כי פליגי בשברים עצמן וכגון שהיא ע"ז של חליות רב סבר אסורה דהא הדיוט יכול להחזירה ושמואל סבר אין ע"ז צריכה ליבטל אלא דרך גדילתה והיא שלימה דהינו אורחה לעובדה אבל זו שנפרקה לאו היינו אורחה לעובדה והיא מפורקת.
זו בצד זו, וכל שכן אחת על גבי שתים דזהו עיקר מרקוליס ותחלתו ובצד מרקוליס גדול שכבר עבדוהו וזרקו עליו אבנים הרבה. ושתים מותרות, לקמן מפרש טעמא. את שהוא נראה עמו, שנראה שנפלו משם אסורות בין שלש בין שתים והוא הדין אפילו אחת. ושאינו נראה עמו, או סמוכות לו מותרות ואפי' שלש, רח"זל אוקמא ר' יוחנן בידוע שנשרו אבנים הללו מן המרקוליס דברי הכל אסורות ואפילו למאן דאמר אין עובדין לשברים הני מילי בע"ז דלא אורחה לשברים אבל למרקוליס דמעיקרא אבנים הוא היינו אורחיה כי פליגי ר' ישמעאל וחכ' בסתמא, מקורבות נמי בתוך ד' אמות דאיכא למימר מיניה נפל אסורות כי פליגי במרוחקות רבי ישמעאל סבר עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול שלש דדמיין למרקוליס [אסורות שתים דלא דמיין למרקוליס] מותרות, ורבנן סברי אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול ולא שנא ג' ולא שנא ב' נראות עמו אסורות שאין נראות עמו מותרות.
<h2>דף נ.</h2>
גמ'. שאין לה בטילה עולמית, דלעולם אסורה בהנאה.
<h2>דף נא:</h2>
מצא בראשו, של מרקוליס, רמ"זל בראש בראש ע"ז. מעות כסות וכלים, שאינן לנואי מותרין וכל דבר שהוא לנואי אסור וטעמא מפרש בגמרא דכתיב [דברים כ"ט] ותראו את שיקוציהם ואת גילוליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהן משמע שהיו מקריבין עץ ואבן כסף וזהב וקרי ליה קרא שיקוצים אלמא כל דמקריב קמיה מיתסר, וכתוב אחר [שם ז'] לא תחמוד כסף וזהב עליהם אבל עץ ואבן לא כתיב, הא כיצד עמהן דומיא דעליהם מה עליהם דבר של נואי אסור דהא כסף וזהב הוא דכתיב אף עמהן דכתיב עץ ואבן אם של נואי הוא אסור ואם לאו מותר, ואוקימנא למתני' דקתני מעות בכיס קשור ותלוי לה בצוארה של ע"ז כסות בטלית מקופלת ומונחת לה על ראשה, כלים כגון (ספסל) [ספל] כפוי ומונח על ראשה, שאלו כולן אינן עשויין לנואי. פרכילי ענבים ועטרות של שבלים, קריבים ביכורים.
קילקלון, מחיצה פרוסה לפני ע"ז, וקילקלין הוא כינוי לקלעים וכן פי' בערוך ולא רצה לומר כאותן של בית המקדש שהיה גנאי אלא כינן לשם אחר. אפילו מים ומלח, דלאו נואי הוא כיון דכעין פנים הוא הוו תקרובת ע"ז. חוץ מן הקילקין, לאו משום תקרובת איתייה הילכך של נואי אסו' דנפקא לן מאשר עמהן, שאינו של נואי מותר ואפילו הוא כעין פנים דהא חוץ לקלקין לא מנחי תקרובתן גרסי' בגמ' אמר ר' יוסי ב"ר חנינא אין קילקין לא לפעור ולא למרקוליס דכל שנמצא עמהן בין בפנים בין בחוץ אסור בהנאה, שהרי כל עבודתן דרך ביזיון, וקילקין הוי לצניעות וכבוד ולא שיכי בהו הילכך לא (מספקא) [מפסקא].
מתני', נהנין מהן, דלא מיתסרי בהנאה דאין הקדש לע"ז. שלא בטובה, שלא יחזיק טובה לכומרין. ואין נהנין מהן בטובה, שמחזיק טובה לכומרין מפני שהע"ז מתכבדת בכך והוי כמכבד ע"ז. גמ', עובדיה, גויים העובדים לה. כל שכן ארישא, דכיון דכולה לע"ז אסור להנות ממנה בטובה, ורש"זל פי' בטובה בשכר שלא בטובה בחנם ולא נהירא דאם כן הוה ליה למימר בהדיא, דלשון טובה לא משמע הכי, ועוד דאמרינן מאן דמתני לה ארישא אבל אסיפא כיון דאיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כומרין נמי שרי, וכיון דאסיר בשכר מפני שמרויח לע"ז כי איכא אחרים בהדה נמי ליתסר כיון שמרויח לע"ז כך פי' בעל התוספות כמו שפירשנו במשנה בטובה שמחזיק טובה וכן פי' ר"ש בפרק כל הצלמים [מ"ד ע"ב]. אבל אסיפא כיון דאיכא אחרים בהדה אפי' בטובת כומרים נמי שפיר דאמי, רמ"זל ואפילו בטובת כומרין ובלבד שלא יתן שכר.
מתני', אסורה, בהנאה מיד שנאמר [דברים ז'] פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה לו אלוה. של ישראל משתיעבד, אינה אסורה בהנאה עד שתיעבד שנאמר [שם כ"ז] ושם בסתר עד שיעשה לה דברים שבסתר שהן עבודותה, שבסתר הוא עובדה שלא ישמעו ב"ד ויסקל.
<h2>דף נב:</h2>
הנכרי מבטל ע"ז שלו, יליף שמו' בגמ' מדכתיב [דברים ז'] פסילי אלהיהם תשרפון באש לא תחמד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וראמי שמואל כתיב לא תחמד וכתיב ולקחת לך הא כיצד פסלו לאלוה פי' שיפהו לע"ז לא תחמד, פסלו מאלוה שביטלו לשון פסול ולקחת לך, דפסילי דרישיה דקרא אתרי גוני משמע ודרשינן אאיסור ואהתר דקרא. ושל חבירו, וכגון ששניהם עובדין ע"ז ואפילו זה עובד לפעור וזה עובד למרקוליס. וישראל אינו מבטל של נכרי, פריך בגמרא פשיטא עד השתא לא אשמעינן דישראל לא מצי מבטל והא תנן [מ"ב ע"ב] המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה וכו' ואי מצי מבטיל ניבטליה ונישקליה ומתריץ אמר ר' הלל בריה דר' ולס לא נצרכה אלא שיש לו בה שותפות וקמ"ל ישראל הוא דלא מבטל דנכרי אבל נכרי דנפשיה מבטל פי' לא נצרכה אלא שיש לו לישראל בה שותפות והיא גופה לא איצטריך לאשמועינן דהא נמי פשיטא שאינו יכול לבטל חלקו של גוי שאפילו שלו אינו יכול לבטל, אלא למידק מינה ישראל הוא דאינו מבטל חלק הגוי אבל הגוי מבטל חלק עצמו, ולא אמרינן כי היכי דחלק ישראל לא בטיל חלקו של גוי נמי לא בטיל.
<h2>דף נג.</h2>
פחסה, מיעכה בקורנס. גיררה, בטיט סחוב והשלך. אינה בטילה, דלפום שעתא רתח עלה והדר פלח לה דכתיב [ישעיה ח'] והיה כי ירעב והתקצף וקילל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה, מקלל ע"ז שלו ומבזה אותה, ופנה למעלה, לבו לשמים, ואל הארץ יביט, ודובק בע"ז שלו. וחכמים אומרים לא ביטל, מפרש בגמרא דלא פליגי רבנן עליה דר' אלא שמכרה גוי לצורף חבירו התם קאמרי רבנן דלא ביטלה, דסבר המוכר כיון דלוקח זה גוי הוא פלח לה ולא תבר לה והוא הדין לישראל שאינו צורף, אבל מכרה גוי לצורף ישראל מיסתמא ביטלה מדעתיה דמידע ידע דהאי תבר לה. שפחסה בפניה, שהעביר צורת פניה ונראית כעין טס.
גרוטאות, שברי כסף וזהב. אם עד שלא נתן מעות משך יחזיר לגוי הע"ז ויבטלנה ואחר כך אם ירצה יקננה ממנו, ואע"ג דמשך ומשיכה בגוי קונה לא אמרינן ע"ז של ישראל הוא ואינה בטילה, דהא משיכה בטיעות הואי, ולא ידע שתהא בהן ע"ז. ואם משנתן מעות משך יוליך ע"ז לים המלח, ואינו רשאי להחזירה וליטול מעותיו, דאע"ג דמשיכה בטיעות הואי כיון דיהב דמי כי הדר שקיל להו מיחזי כמאן דמזבין לה.
<h2>דף נג:</h2>
מתני', שהניחוה עובדיה ואין דעתם לחזור. בשעת שלום מותרת, הואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה עמהן ביטלוה. במסיות של מלכים, אבן אחת גדולה מתוקנת בדרך מהלך המלכים וכשהמלך עובר מושיבין עליה ע"ז ומשתחוה לה ואינה מוכנת למושב ע"ז שלכל שעה אלא אותה שעה ובגמ' פריך משום דמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין מותרין ומתריץ אמר ר' יוחנן הכי קאמר מפני שמעמידין אותן בשעה שהמלכים עוברין ומלכים מניחין דרך זו והולכין בדרך אחרת פי' ואין חוששין להן הילכך לאו משמשי ע"ז הן חשיבי.
<h2>דף נד:</h2>
אף אנו מחזקים ידי עובדיהן של אילו העובדים לחמה וללבנה אם היינו רואים ששאר ע"ז חריבות מעצמן ואילו קיימות היינו מודים לאלו.
<h2>דף נה.</h2>
מתני', לוקחין גת בעוטה, שבעטה ודרכה גוי אע"פ שהוא נוטל ענבים מתוך היין בעדשים של גת ונותנן לתפוח, אסיפת גל ענבים שתחת הקורה קרי תפוח, וקסבר תנא דידן לא הוי יין עד שירד לבור. מה שבבור אסור, אם נגע בו אחר כך, בור היו עושין לפני הגת והכלי נתון שם לקבל היין, ויש שטוחין את הבור בסיד והיין משתמר בתוכו ואינו מאבד טיפה והוא בור סיד. דורכין עם הנכרי בגת, ולא אמרינן משתכר באיסורי הנאה, דאפילו בשתייה סבר האי תנא דשרי כל זמן שלא ירד, ומשום גרם טומאה ליכא שמשעה שדרך בהן נכרי מעט נטמאו, ומשום מסייע ידי עוברי עבירה ליכא שהגוי לא נצטוה על כך. [ע"ב] אבל לא בוצרין, לפי שנותנין בגת טמאה וגרם טומאה הוא, (שתינתן) [שנתינתן] לגת לשם דריכה הוא ודריכתן מטמאתן, וקודם דריכה ודאי לא מקבלי טומאה, דסתמן לא הוכשרו והא דקימא לן [לעיל ל"ט ע"ב] הבוצר לגת הוכשר היינו (ד)היכא דהוכשרו ודאי, כלומר שיש עליהם משקה אע"פ שאינו לרצון, וקסבר אסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל. וישראל העושה פירותיו בטומאה עובר עבירה הוא שהרי נצטוה על כך, הילכך אפילו דורכין נמי אסור שדריכתן בעבירה בגת טמאה, ודריכתן היא עיקר טומאתן כשנעשין משקין הן מיטמאין על ידי הגת ואסור לסייע ידי עוברי עבירה אלא פורשין מהן כדי שלא ירגילו בכך, אבל גוי לאו עובר עבירה הוא שלא נצטווה אלא מוליכין עמו חביות ריקניות לגת, ומביאין עמו חביות מליאות מן הגת דאין באין לידי עבירה דמאחר שניטמאו בגת מותרין לתת היין בחביות טמאות. לא לשין ולא עורכין עמו, שכל מעשה עריכה זו בעבירה. פלטר, אופה פת. רמ"זל וכל זה אינו הלכה אבל כך הל' מותר לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל.
<h2>דף נה:</h2>
גמ'. שהתחיל לימשך, שהגת עשויה כמדרון ומשעה שהוא נמשך מצד עליון לצד תחתון קרוי יין. פקוקה, שפקקו הצינור שעל פי הבור שלא יכול לירד, והיא היתה כולה מלאה ענבים ולא נמשך מהן היין ולא זז ממקומו אלא במקום שנסחט שם עומד. ומקשי' והא קתני עד שירד לבור אבל לנמשך לא חישינן. הכא נמי בגת פקוקה ומלאה, ואשמעינן דגת מלאה אין בה משיכה (משיכה) עד שיטול פקק שלפניה וירד היין והיא משיכתו מיד. והשאר מותר, והא הכא דהתחיל לירד והרי נמשך וקתני מה שבגת מותר. כאן במשנה אחרונה, ואנא דאמרי כמשנה אחרונה. דורכין עם הנכרי בגת, דכיון דניטמאו וגוי לא עובר עבירה הוא שלא נצטווה שרי. ולא חישינן לדרב הונא, למיסר משום משתכר באיסורי הנאה משהתחיל להימשך דאינו נעשה יין עד שירד לבור, ותלמודא הוא דקאמר ולא חישינן לרב הונא. משום דרב הונא, דמשהתחיל להימשך נעשה יין והוי משתכר באיסורי הנאה.
<h2>דף נז.</h2>
תינוק בן יומו עושה יין נסך, ותינוק בן יומו אין לו כוונה ליין נסך אלמא לא בעינן כוונה. אימור דאמרי', לא בעינן כונה לאוסרו בשתייה אבל בהנאה שרי. עושה יין נסך, ואסור בשתייה. ומלו וטבלו, דקיימא לן [יבמות מ"ו ע"א] אינו גר עד שימול ויטבול. אינו עושה יין נסך, ומותר אף בשתייה. איכא מאן דסבירא ליה כרב וכו', וכן פסק רמ"זל וזה לשונו גוי שנגע ביין אסור בשתייה ומותר בהנאה (בהנאה) הלוקח עבדים מן הגויים ומלו וטבלו מיד אינן מנסכין ויין שיגעו בו מותר בשתייה ואע"פ שעדין לא נהגו כדת ישראל ולא פסקה ע"ז מפיהם. וכן כתב ר"ת דהילכתא כרב דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך ולא כשמואל, דקימא לן הלכה כרב באיסורי לגבי שמואל ור' יהושע בן לוי לא קאי לגבי שמו' שהרי ר' יהושע בן לוי עדיף וקשיש מיניה אלא עיקר דבריו הם בפרק החולץ [מ"ח ע"ב], אמר ר' יהושע בן לוי הלוקח עבד מן הגויים מגלגל עמו י"ב חודש אולי ירצה למול לא מל חוזר ומוכרו לגויים, ותלמודא מייתי מילתיה לאורויי לן דשיקוע ע"ז בשנים עשר חדש, ועתה יש סמך לאלו שקונים עבדים ומיד שמלו וטבלו לשם עבדות נוגעים ביינם בלא שהיית י"ב חדש דלרב דאמר תינוק בן יומו עושה יין נסך צריך לומר בעל (כרחו) [כרחך] דעבדים שמלו וטבלו מותרין מיד ולא כשמואל דסבר דתינוק בן יומו אינו עושה יין נסך וצריך שיסבור עבדים צריכין להמתין י"ב חדש. ואיכא מאן דסבירא ליה כשמואל, הוא רח"זל. ואמ' מדקא מפרש ר' יהושע בן לוי וכו', וכבר דחה ר"ת זאת הראייה. אבל בני השפחות וכו' אע"פ שנולדו בבית ישראל ולא גדלו בין הגויים בעו מילה וטבילה ובשלא טבלה אימן [מתחלה איירי דאם טבלה אימן] אינהו למה להו טבילה. קטנים אין עושין יין נסך, דכיון דבני השפחות גדלו אצל ישראל לא גזרו עליהן בקטנותן. ואם מלו וטבלו בני השפחות הגדולים מיד אין עושה יין נסך.
<h2>דף נז:</h2>
האי לא חמרא הוא, בתמיה. שקליה האייך, ישראל בריתחיה ושדייה בדנא, כלומר לא תישתי מיניה, איפלוג עליה, ולא היו אצלו בעיר להתוכח. [נ"ח ע"א] איקלע רב נחמן למחוזא, לאחר זמן, ומחוזא הוא מקומו של רבא. והא מר הוא דאמר, בההוא עובדא דשכשיך גוי ידיה בדולא. אימור דאמרי אנא וכי שכשוך עושה יין נסך בר מדמיה דההוא חמרא, [חמרא] דהוה בדנא ועריב ביה חמרא דדולא דשכשיך ביה הוא דשרי בהנאה אבל ההוא חמרא דהוה בדולא דשכשיך ביה אסור אפילו בהנאה.
<h2>דף נח.</h2>
גוי שקדח במניקית, שנקב את מגופת החבית במניקית והעלה את היין דרך המניקית והוא קנה חלול ומוצץ ומעלה את היין על פיו וטועמו, או שטעם מן הכוס והחזירו גוי לחבית זה היה מעשה ואסרו, ואע"ג דשלא בכוונת ניסוך הוי מגע. חרם, משוגע ובעל מריבה (ומהרהר) [וממהר] לעשות שלא בכונה. ימכר, דהואיל וסבור של שמן הוא ליכא למיגזר שמא נתכוין לנסך, אבל קדח במניקת ויודע דיין הוא חישינן שמא ניסך לע"ז.
<h2>דף נח:</h2>
שמזגו, שנתן בו מים לתקנו לשתייה, שכן דרך יין חזק כשהיו שותין אותו היו נותנין בו מים לפי מה שהוא חזק. אסור, ואע"ג דלא נגע גזור רבנן בכחו לאסרו בשתייה משום הרחקת עבירה, אבל בהנאה ודאי לא מיתסר דלא אסרה נגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונה כי ההוא [לעיל נ"ז ע"א] דנגע בלוליבא בחמרא ושרייה רב בהנאה. רח"זל סוגיא דשמעתא, יין שמזגו גוי אסור משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב פן תשלח ידך ותאכל מעינבי הכרם, הכא נמי אסרי המזיגה פן יגע ביין הגוי וישקם ממנו.
<h2>דף נט.</h2>
גוי מהו שיוליך ענבים לגת, פי' שהומשך ממנה יין מי גזרינן דילמא נגע בה, אמר ליה אסור משום לך לך אמרין נזירא, פי' דילמא נגע בה אבל אם לא המשיך עדיין מן הגת למה אסור לזרוק ענבים הלא אפילו ליגע במה שבגת מותר כך פי' בספר תרומות.
<h2>דף נט:</h2>
דרדורין, גיגיות קטנות, ור"ח פי' שם חביות בלשון יון דרדורין ובערוך פי' חביות של עץ. אע"ג דלזבוניה ישראל לגוי אחר אסיר מישקל דמיה מההוא גוי שרי דלאו מכר הוא ואינו נהנה מדמי יין נסך אלא אומר לו שפכת ייני ואיבדתו ממני ודמי יין כשר קא שקיל.
דאישתקל ברזא, ניטל אותו שהיה סותם הנקב שיוצא ממנו היין. אתא גוי נקטה, שם הגוי ידו וסתם הנקב דאישתקל ברזא מיניה. כל דלהדי ברזא אסיר, העמוד היוצא בהסרת ידו מן הנקב אסור ושאר היין מותר כך פי' ר"ח, רש"זל קלוח הסמוך לנקב אסור בשתייה ולא בהנאה שהרי אין כאן שיכשוך שהנקב צר ואינו יכול לשכשך ואידך שרי אף בשתייה דקסבר צדדין לאו חיבור הוא להיאסר כל היין.
<h2>דף ס.</h2>
דעד ברזא, אסיר, יפתח הנקב שהיה ברזא זה סותמו וכל היין שיצא בקלוח או אפילו בשתיתא אסור והנשאר בחבית שאינו יוצא בהיות הנקב פתוח שרי, ואמר רשז"ל לית הילכתא כרב פפא דקם ליה כר' יהודה (בן בתירא) ורבים פליגי עליה והלכה כרבים וכולו אסור בשתייה ומותר בהנאה, ויש מי שאמר הא לאו מילתא היא דמשום דקימא מילתיה דאמורא כתנאי אין לו לומר דהלכה כרבים, בספר תרומות, ואין זה נכון שבהרבה מקומות פוסק אמורא כתנא יחידאה שחולקין עליו חכמים, ורמ"זל פסק כלישנא בתרא דרב פפא.
גוי אדנא, ומערה יין מדנא לכובא. וישראל אכובא, ואוחזה בידו. חמרא אסיר בהנאה, דהינו נמי יין שמזגו גוי, כך פי' רש"זל וכן פי' בספר תרומות וקשה לי מה שפי' ר"ש אסור בהנאה ולמעלה פי' ביין שמזגו גוי שמותר בהנאה, ומה שנפל לחוץ דאמרנא דאסיר היינו דוקא כששפך הגוי לבדו אבל אם סייע לו ישראל מותר כיון דכח אחר מעורב בו כדאמר רב פפא פר' בת' [ע"ב ע"ב] להני שפוכאי כי שפכיתו חמרא לא ליסייע ליה גוי בהדייכו דילמא מישתליתו וסמכיתו עליה אלמא לכתחלה אסור בדאיעבד שרי. גוי אכובא, גוי נקיט כובא וישראל שקיל מדנא ויהיב בגוה חמרא שרי, דהא לא עבד גוי ולא מידי. ואי מצדד גוי אצדודי לכובא חמרא אסיר משום דמקרקיש ליה לחמרא ואפילו היתה הכובא חסירה דכיון דמקרקיש ליה בכוונה הוה ליה כחו בכוונה ואסור בשתייה כך פי' רש"זל. זיקא, נוד קשור. וקא אזיל ישראל אחוריה, וחזי דלא נגע גוי בגויה. מליא שרי, דליכא נגיעה ולא קירקוש. חסירא אסיר, דהוי קירקוש ודמי לשכשוך וזהו ניסוך. כובא מליא אסיר, דאיכא למיחש לנגיעה כשהוא נותן ידו על שפתו. חסירא שרי, דאין קרקוש בכלי פתוח, ואע"ג דכי דרי ליה אי איפשר בלא קירקוש מעט כיון דלא ניחא ליה בקירקושיה דילמא מישתפיך הוה ליה כחו שלא בכוונה ומותר.
<h2>דף ס:</h2>
דפקעה לאורכה, כשהיא יושבת זקופה נסדקה מלמעלה למטה, וביקש חצייה ליפול אילך וחצייה אילך, חבקה בזרועותיו וחיברה עד שהביאו כלי. לזבונה לגויים, דהא לא שכשך ואע"פ שקירב החציין זה לזה והוי נוגע ביין על ידי חצאי החבית לא הוי כנוגע [בקנה] דהתם משכשך בקנה אבל הכא ליכא שיכשוך מידי. אבל לפותיה, הואיל ואינן נבדלות זו מזו שהרי חציה העליון יושב על התחתון אלא שיוצא היין מעט מעט והגוי הכביד זו על זו לא הוי נוגע ודוחק יין החבית אלא מעשה לבינה בעלמא קא עביד כלבינה הנתונה על פי החבית ומכבידתה.
במעצרתא, דישראל ולא היה בה יין אלא עדיין משקה טופח עליה. ניגוב, אפר ומים ואפר כדמפרש לקמן בהשוכר [ע"ה ע"א], ר"ח טופח להטפיח פי' מקום שיש בו לחלוחית נקרא משקה טופח וכשיפתח ידו ויטפיח ידו על מקום אחר עולה לחלוחית מידו על אותו מקום נקרא טופח על מנת להטפיח ואם יש יין שיעור טופח על מנת להטפיח בעיא ההיא מעצרתא הדחה וניגוב ואי לא בהדחה סגי לה.
מתני', אם יש לו עליו מלוה, על ישראל אסור, לפי שלא ירא ליגע דסבר אי אמ' לי מידי אמינא ליה תנהו לי בחובי. נפל הגוי לבור מלא יין, אע"פ שנגע ממש הואיל ושלא בכוונה הוא. מדדו בקנה, לידע כמה יין יש בו או התיז את הצרעה בקנה מתוך הבור של יין אע"ג דנתכוין הואיל ולדבר אחר נתכוין והא נגיעה לאו ממש היא אלא על יד קנה. או שהיה מטפח וכו' המרותחת שהיתה מעלה רתיחות וטיפח בידו ממש על הרתיחות, אין דרך ניסוך בכך ומותר בהנאה. נטל את החבית וכו' זה היה מעשה והתירו, אף בשתייה.
גמ'. על אותו יין, שעשה לו ישראל את היין אפותיקי לגבות ממנו דהשתא סמכא דעתיה ונגע ולא מירתת אבל לא היה לו מלוה על אותו היין אע"פ שיש לו מלוה על בעליו מותר בשתייה דמירתת ולא נגע. לא שנו, דאם נפל לבור ועלה היין מותר בהנאה. דדמי ליה כיום אידם, ואזיל ומודה על שניצל ומסתמא נסכיה בעלייתו ואסור בהנאה.
<h2>דף סא.</h2>
מתני', המטהר יינו של נכרי, שעשאו בכשרות למוכרו לישראל ולא נתן עכשיו דמים לגוי עד שימכרנו ונותנו ברשותו של נכרי מותר, דמירתת גוי דילמא חזו ליה הנך ישראל דעברי ברשות הרבים ומפסידנא, ואפילו אין מפתח וחותם שרי, והוא שאין לו כלום על אותו היין, כגון שכתב לו התקבלתי ממך מעות כדאמרינן לקמן באידך בבא. בעיר שכולה גויים אסור וכו', דלא מירתת. ר' שמעון בן אלעזר אומר כל רשות גויים אחת היא, מפרש בגמרא דר' שמעון בן אלעזר לחומרא דהכי קאמר ת"ק בעיר שכולה גויים אסור עד שישב וישמור בד"א ביינו של גוי ברשותו אבל ברשות גוי אחר מותר ולא חישינן לגומלין, ואתא ר' שמעון בן אלעזר למימר הוא הדין בבית נכרי אחר דחישינן לגומלין, אע"ג דהאי גוי שהבית שלו ייחד קרן זוית לישראל ולא נגע דנתפס עליו כגנב חישינן דילמא שביק ליה האי גוי שהבית שלו לגוי בעל היין חבירו דלא מירתת לנסוכיה כי היכי דכי הדר ישראל וזבין מהאי גוי זימנא אחרינא ומפקדי ליה גבי ההוא, דלישבוק ליה נסוכיה, לגומלין, הנח לי ואני אגמול לך כיוצא בזה, ואחת היא דמתני' בניחותא, ופסק רמ"זל הלכה כר' שמעון בן אלעזר. תשלום המשנה, המטהר יינו של נכרי, ישראל שדרך יינו של נכרי בהתר כדי למכרו לישראל ואין נותן מעות לנכרי עד שימכרנו לו לאחר זמן ונותנו ברשותו של נכרי, והלה כותב לו התקבלתי, אם כתב לו הנכרי התקבלתי ממך כלומר הריני כאלו התקבלתי המעות שאיני מעכב בידך להוציאו מרשותי בכל עת שתרצה מותר אם יש מפתיח או חותם ביד ישראל. אבל אם ירצה ישראל להוציאו ואינו מניחו עד שיתן לו מעותיו זה היה מעשה בבית שאן ואסרו ואע"פ שיש מפתח וחותם בידו, דכיון דיש לו מלוה על אותו יין מאי דבעי עביד, אבל מלוה שאינה על אותו יין כמי שאין לו עליו כלום דמי כדקתני רישא והלה כותב לו התקבלתי ממך מעות מותר אע"ג דעדיין חייב לו ישראל המעות מותר, כיון דלאו על אותו יין הם, שהרי ביד ישראל להוציאו כל זמן שירצה, ומהאי מתני' סייעיניה לשמואל בגמ' דאמ' לעיל [ס' ע"ב] על נכרי שנמצא עומד בצד הבור של יין אם יש עליו מלוה אסור, ואמר שמואל והוא שיש עליו מלוה על אותו יין כגון שעשאו אפותיקי לגבות ממנו דהשתא סמכא דעתיה ונגע(ו) ולא מירתת וכגון שלא כתב לו התקבלתי.
<h2>דף סא:</h2>
גמ'. ת"ר גר' ליה דה"ג הבריתא לפום מאי דתריצנא לה בגמ', אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצירו של גוי ומילאהו יין וישראל דר באותה חצר מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו וחכמים אומרים וכו' פי' כשישראל דר באותה חצר כשומר הנכנס והיוצא דמי דאמרינן במתני' מותר. ממונה שאינו בא לקיצין, כלומר שאינו רגיל לבוא בעיתים ידועים מבקר לבקר או מערב עד ערב אלא רגיל לבוא בכל עת ובכל שעה ושעה ומירתת הגוי למיפתחיה דילמא אתי ההוא ממונה וחזי ליה. כתנא קמא, דאמר בחצר אחרת מותר והוא שמפתח וחותם בידו ולא חייש לזיופא. כרכא, כרך ר"ב בי"זל מקום שאוצרין בו היין שדרכוהו מקרוב. אם נתפש עליו כגנב, אם גוי חלש הוא ויש אימת שופטי העיר עליו, ואם ימצאוהו נוגע יתפש עליו כגנב, חמרא שרי בשתייה. ואי לא אסיר אף בהנאה דודאי נגע.
כתב רש"זל מסקנא דמילתא מגע גוי ביין שנתכוין ליגע והכיר בו שהוא יין אסור, ואפילו נתכוון למדוד או לדבר אחר אסור בהנאה ממתני' דאגרדמים גוי [נ"ח ע"א] משום לך לך, שלא בכוונה כגון לא הכיר בו שהוא יין מותר בהנאה ממתניתא דחרם גוי [שם] וכן נפל לבור נמי שלא בכוונה מותר בהנאה ממתני' [ס' ע"ב], וכן נתכוון ליטול דבר אחר כגון (אטרוגא) [אתרוגא] דרב אשי [נ"ט ע"ב] שלא בכוונה הוא ומותר בהנאה, מגע גוי על ידי דבר אחר כגון בקנה אם אנו יודעין שנתכוון לדבר אחר כגון מדדו בקנה או התיז את הצרעה מותר בהנאה ממתני' [ס' ע"ב], בכונה ולא חזינן למאי איכוין אסור בהנאה מההוא עובדא דבירם [נ"ז ע"א] דשרייה רב משום דשלא בכוונה הא בכוונה אסור ומשום לך לך, כחו של גוי (שלא) בחיבורין כגון דמוריק אורוקי הכיר בו שהוא יין אסור בשתייה ומותר בהנאה מדר' יוחנן [נ"ח ע"ב] דאמר לר' אסי אסור ומשום לך לך, לא הכיר בו מותר אף בשתייה מההוא עובדא דר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי [שם ע"א] דחד שרי אפילו בשתייה משום דגוי לא הוה ידע, ושלא בחיבורין כגון בזריקה מותר בשתייה ואפילו נתכוון מרב אשי [ס' ע"ב] דאמר כל שבזב טהור בגוי אינו עושה יין נסך.
<h2>דף סב.</h2>
השוכר את הפועל, גוי ששכר ישראל לעשות עמו מלאכה ביין נסך להריקו מכלי לכלי, או להעביר חביות ממקום למקום, וביין נסך ממש קאמר שנתנסך לע"ז וסתם יינם מיבעיא לן בגמרא. שכרו אסור, טעמא מפרש ר' יוחנן בגמרא דקנס הוא שקנסו חכמים ביין נסך להיות שכרו אסור. שכרו לעשות עמו מלאכה אח[ר]ת וכו' כל שכרו מותר, דאגרא דיהיב ליה משום מלאכה אחרת, ולקמן בגמרא מפרש לה. השוכר את החמור להביא עליה יין נסך וכו' מקשי בגמ' הא תו למה לי היינו רישא, ומתריץ סיפא איצטריכה ליה שכרה לישב עליה אע"פ שהניח לגינו עליה פי' של יין נסך שכרה מותר, כלומר סיפא איצטריכא ליה לאשמועינן דאגרא לאו אלגין מקבל ליה ושרי, ומקשי עלה בגמרא למימרא דלגין לאו דינא לאחותיה ורמינהי השוכר את החמור שוכר מניח עליה כיסתו ולגינו וכו' אלמא דינא הוא לאחותיה וכיון דהכי הוא אמאי שכרו מותר, ומתריץ אמר אביי נהי דלגין דינא הוא לאחותיה אי לא מנח ליה מי אמרינן ליה נכי לי כיון דלא שנא כי מנח לא שנא כי לא מנח חד אגרא הוא הילכך אגרא דהתירא הוא דקא שקיל.
<h2>דף סב:</h2>
גמ'. כיון דאיסורו חמור, דאסור בהנאה כיין נסך שכרו נמי אסור כשכר יין נסך. הואיל וטומאתו קלה, דטומאת יין נסך בכזית וטומאת סתם יינם ברביעית כדאמרינן בפ' אין מעמידין [ל' ע"ב] שלשה יינות הן יין נסך אסור בהנאה ומטמא טומאה חמורה בכזית סתם יינם אסור בהנאה ומטמא טומאת משקין ברביעית וכו'. ארביה, ספינתו. בי קברי, בית הקברות, ומקשי בגמרא ולימא ליה בדרינהו יפזרם כמות שהן למה ליה לשרפן, ומתריץ אתו בהו לידי תקלה, דהדרי ומלקטי להו, ומקשי וליקלינהו וליבדרינהו, ומתריץ דילמא מזביל בהו, ומקשי וליקברינהו הכי בעיניהו, ומתריץ אי לא קלינהו אתו למימר איניש גנב להו וקבר להו הכא ואתו למיכלינהו.
<h2>דף סד.</h2>
דמי ע"ז, גוי שמכר ע"ז דמיהן מה הן בהנאה. מי תפשה דמיה אי לא, מי אמרינן ביד ישראל הוא דתפשה דמיה דכתיב [דברים ז'] והיית חרם כמוהו כל שאתה מהייה ממנו הרי הוא כמוהו, אבל ביד גוי לא תפשה, או דילמא השתא מיהא קימא. והביא לו מותר, אלמא דמי ע"ז ביד גוי מותר, ושרי למישקלינהו במאי דאית ליה על הגוי. מאי שנא רישא וכו', ביעיין אפשיטא, מיהו מתניתא היכי מיתרצא. מפני שרוצה בקיומא עד שימכרנה הגוי.
<h2>דף סה.</h2>
העבר לי חבית חבית בפרוטה, ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן שאדי פרוטה לנהרא, אי נמי לא שקיל לה מיד גוי ואינך מישתרו, דהא לא שייך שכר ההיא חבית בהדי אינך, דכל חדא וחדא אגרא באפי נפשה, (למקצת), [העבר לי מאה חביות במאה פרוטות] ונמצאת חבית של יין נסך ביניהן שכרו אסור, פי' דכיון ששכרה מובלע בין שכרן ומצטרף עמהן אוסר את כולן דהכי אמר ליה העבר לי מאה חביות במאה פרוטות והוי שכירות הכל שכירות אחת מה אם חיסר אחת מהן שלא העבירה כיון דלא קיים תנאיה יכול לעכובי עליה אגריה וכיון דהכי הוא כאלו לא לקח שכר מאה חביות כולן אלא בשביל אותה חבית של יין נסך שהעביר דהא אלו לא העבירה הוה ליה לעכובי עליה שכר הכל ולא הוה יהיב ליה מידי, ואם אמר לו חבית חבית בפרוטה מיד כשהעביר לו חבית אחת נתחייב לו פרוטה אחת שתים נתחייב לו שתים ואפילו חזר בו הפועל בחצי היום נתחייב לו בעל הבית שכר אותן שהעביר ולא נתחייב שכירות של אותה חבית של יין נסך עם שכירות האחרות המותרות ויטול פרוטה של אותה חבית של יין נסך ויוליכנה לים המלח ויותרו לו הנשארות.
<h2>דף סה:</h2>
מתני', ידיחם, במים. אסורות, שבלעו טעם היין. גרוגרות, תאנים יבישים. כל שבהנאתו בנותן טעם, שנהנה בטעמו של איסור דהיינו נותן טעם לשבח אסור. וכל שאין בהנאתו בנותן טעם, שאין נהנה בטעמו, כגון שנפל לתוך הגריסין, דנותן טעם לפגם הוא מותר.
גמ'. מעשה לסתור, יש אדם שמביא ראיית מעשה ליסתור דבריו, דקתני אם היו מבוקעות אסורות, ומביא מעשה דגרוגרות שהן מבוקעות ונפל עליהם היין והתירום. ואם נותן טעם לפגם מותר וכו', גרוגרות היין פוגמן. ולמיפייה, דתו לא זבין להו ישראל מגוי דפיתן אסורה, רח"זל שמעינן מיהא דפת של גויים אסור איסור חמור דחישינן דילמא נפל בחטי יין נסך. שלא בפני ישראל, דאי חזי ישראל דישראל חבריה מזבין ליה לגוי [הדר זבין ליה איהו מיד גוי] דסבר פת של התר היא, דישראל אפאה. ידיחם והם מותרות, אלמא בהדחה סגיא ואמאי הני חיטי אסירי. צירייהו, סדק שבחיטין לשון [לעיל ל' ע"א] מצטרו זיקי.
<h2>דף סו.</h2>
חמרא עתיקי בעינבי, וכגון שהיו מבוקעות דלא סגי להו בהדחה. דברי הכל בנותן טעם, דטעמו ניכר בענבים. רבא אמר בנותן טעם, כל היכא דאיתמר בנותן טעם ואין טעמו ניכר הוי שיעורא בששים. חלא דחמרא וחלא דשיכרא, חד דאיסור וחד דהתר. חמירא דחיטי וחמירא דשערי, חד דחולין וחד דתרומה ונפל זה לתוך זה. ומין במינו במה שהוא, רש"זל והכי הילכתא. חלא לגו חמרא, חלא דאיסור דנפל לגו חמרא דהתר. דברי הכל בנותן טעם, דכי נפיל לגויה לא הוה דמי ליה לא בריחא ולא בטעמא, שאין היין מבטל ריח החומץ עד שיתערב לתוכו, ולא החומץ ריח היין משום דרובא חמרא, אבל חמרא לגו חלא משעה שהגיע לאויר הכלי נהפך היין בריחו לריח החומץ וקודם שנתערבו הוו להו מין במינו.
<h2>דף סו:</h2>
בת תיהא, נקב שנוקבין במגופת החבית להריח את היין לבדוק אם יכול היין להתקיים, והריח גוי ביין ישראל שפיר דאמי, ורח"זל פי' בת תיהא כגון קנה חלול ארוך של זכוכית ויש באמצעיתו דד נקוב ומכניס ראשו בחבית וראשו האחר בפיו ושואב היין וכשמגיע היין באותו הדד מקלח ויוצא ואינו מגיע לעולם היין בפי השואב כגון האי בת תיהא אם גוי שואב יין ישראל וישראל מקבלו בכליו מפי הדד כיון שהגוי אינו נוגע ביין כלל שפיר דאמי אבל לשאוב בעניין הזה ישראל יינו של גוי אביי אמר אסור ורבא אמר מותר ריחא בלחוד הוא וריחא לאו מילתא היא. תוספת ואמר לן ר' דדוקא בריח של יין קאמר רבא לאו מילתא היא שאין היין עשוי לריח אבל בורד והדס הוא מודה כדאמרינן בפ"ק [י"ב ע"ב] לא שנו אלא בורד והדס דקא מיתהני מריחא, וגבי קטורת בפ' כל שעה [כ"ו ע"א] דמשמע התם דאפילו מעילה איכא קודם שנעשית מצותו משום דהני עבידי לריחא ועיקר הנאתיהו בכי האי גונא אסור, ורבא גופיה אסר לה התם [כ"ה ע"ב] דפליגי אביי ורבא בהנאה הבאה לו לאדם על כרחו אביי אמר מותרת ורבא אמר אסורה, ובריחא מיירו כדמוכחא שמעתא דהתם, ומיהו לא תיקשי דאביי אדאביי דכי שארי התם אביי היינו באיפשר ולא קא מיכוון ללישנא קמא ובלא איפשר וקא מיכוין ללישנא בתרא, והא דאסר אביי הכא היינו באיפשר וקא מיכוון. והילכתא בכולהו כרבא וכו', פסק ר' שמואל בשם רש"זל דריחא לאו מילתא היא אפילו בההיא דקאמר לוי בפרק כיצד צולין [ע"ו ע"ב] בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן ועבד לוי עובדא בגדי ודבר אחר, ואע"ג דפליג עליה רב התם ואסיר כיון דקם ליה רבא בשיטתיה הכי הילכתא דבתרא הוא, וכן פוסק בה"ג ולא נהירא לר"ת דהא תני רב כהנא התם פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלו בכותח ואמרינן נמי התם ההיא ביניתא דאיטווי בהדי בישרא אסרה רבא מפרזיקיא למיכל בכותחא, הלכך נראה לר"ת דהילכתא כרב, ואפילו רבא דאית ליה ריחא לאו מילתא היא היינו דוקא בריח יין שאין ריחו חזק אבל ריח בשר דחזק טפי (ומיטפם) [ומפטם] כולי עלמא מודו, ומכל מקום אם היו תנורים גדולים ורחבים והריח מתפשט אין האחד אוסר את חבירו בריח ואפילו זה וזה מגולה, ולפי מה שפירש התם דלוי לא שרי אלא דיעבד אבל לכתחלה אסר נראה דמצינן למימר דברייתא דרב כהנא ורבא מפרזיקיא נמי כלוי דהא דאסור לאכלו בכותחא היינו כמו לכתחילה כיון דאיפשר לאכלו בבשר, אבל קשה לפירושו דאי לוי לכתחלה אסר ולא שרי אלא דיעבד מאי פריך ליה התם מיהא דתניא אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובת מאי לאו תערובת טעמים, ומה בכך הלא בריתא קתני אין צולין [ל]כתחלה ובהא מודה לוי, ובה"ג פוסק כלוי משום דמסייע ליה קרא דכתיב [במדבר ו'] וכל משרת ליתן טעם כעיקר דאטעמא הוא דקפיד רחמנא אבל אריחא לא, ופסקו נמי דלא שרי אלא דיעבד אבל לכתחלה לא, וכן פסק ר"ח בפיר' פסחים ורבנו הרב אלפאסי בהלכות חולין כלוי ופירש דלא שארי לוי אלא דאיעבד דהא שצלאו קאמר.
<h2>דף סז.</h2>
הכי הילכתא, דנותן טעם מותר. אלא שנפל לתוך גריסין וכו', חומץ פוגם גריסין רותחין ומשביח את הצונן. והרתיחן על האור אחר שנפל החומץ לתוכן. לא שיאמרו כו', חומרא היא לא שיוכלו לתלות פגם התבשיל מחמת דבר אחר, שאם יש לתלות הפגם מחמת דבר אחר אין תולין הפגם באיסור ואסור, אלא איזה הוא נותן טעם לפגם שמותר, כל שאינה חסירה שום תיקון ואינה נאכלת מפני זה, כלומר ואיסור זה פוגם טעמה, ואינה נאכלת לאו דוקא, דכיון דפוגמה פורתא קרי לה אינה נאכלת. איכא דאמרי הא דריש לקיש לקולא, נותן טעם לפגם שאמרו וכו', כלומר אין תולין הפגם בדבר אחר לומר חסירה מלח ואלו היה בה כתיקנה לא היה איסור זה פוגמה, שהמלח היה מבטל את פגימת טעם האיסור ומתקנו אלא כיון שהאיסור פוגמה עכשיו כמות שהיא הוי פגם ומותר.
כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו, כלומר כל שטעמו וממשו של איסור ניכר בהתר ואכלו עם ההתר לוקין עליו, וזהו כזית בכדי אכילת פרס, כלומר על כגון זה נאמר שיעור כזית בכדי אכילת פרס הלכה למשה מסיני, שאם יש בשיעור פרס מן התבשיל כזית מן האיסור לוקין עליו, אע"פ שאין כזית מן האיסור נאכל בבת אחת, כיון דאין שוהא באכילתו משהתחיל לאכלו עד שגמרו אלא כדי אכילת פרס מצטרפת אכילתו ולוקה אחת, אבל אין בכדי אכילת פרס של תבשיל כזית איסור הואיל ושוהא באכילת הזית יותר מכדי אכילת פרס הוו להו כשתי אכילות של שני ימים ואין לוקין עליו דקים להו לרבנן דאכילת פרס הוי שיעור שהיית אכילה, ופרס הוא חצי ככר של עירובי תחומין והוא שלש ביצים.
<h2>דף סז:</h2>
טעמו ולא ממשו, כגון חלב נמוח שאין ממשו בעין. אסור ואין לוקין עליו, אבל מכין אותו מכת מרדות דרבנן. ואם ריבה טעם לפגם מותר, האי ריבה קולא משמע שאע"פ שנפגם מחמת דבר אחר אם הוסיף זה האיסור לרבות את הפגם מותר כלישנא בתרא דריש לקיש דאין אומרין חסירה מלח יתירה מלח כו', ר"ב ביצ"זל ואם רוב הטעם לפגם מותר, כגון דאיכא בהדי תבשיל מילי אחרניאתא דהתירא דסייעוהו לאיסורא לפגום כגון שהיתה הקדירה מתובלת והוסיף לה תבלין של תרומה שאלמלא תבלין הראשונים לא היתה נפגמת מן התבלין האחרונים.
<h2>דף סח:</h2>
והאי, גבי שרץ חידוש הוא דהא מימאיס, ובלאו אזהרה בדילי אינאשי מיניה למה לי דאזהר רחמנא ש"מ אפילו נותן טעם לפגם אסור.
<h2>דף סט.</h2>
איבעיא להו נפל לגו חלא מאי, מי אמרינן החומץ טעמו קשה ואין השרץ מפיגו לתת בו טעם. אימרטט, נימרט לחתיכות דקות, ושרץ איסורו בכעדשה כטומאתו, וחיישינן דילמא בלע חתיכת שרץ בהדי חומץ. בחמשין, דכיון דחומץ טעמו קשה לא בעי שתין לבטולי דאפילו בחמשין לא יהיב טעמא. והילכתא אידי ואידי, בין שנפל לתוך השכר בין שנפל לתוך החומץ בששים, רמ"זל עכבר שנפל לשכר או לחומץ משערין אותו בששים שאנו חוששין שמא טעמו בשכר ובחומץ משביח אבל אם נפל ליין או לשמן או לדבש מותר ואפילו נתן טעם מפני שטעמו פוגם שכל אלו צריכין להיות מבושמים וזה מסריחן ומפסיד טעמן.
מתני', בחזקת משתמר, מפרש בגמרא שאפילו הפליג ישראל מן הגוי כדי מיל, אם לא הודיעו שהוא מפליג מותר, דמירתת גוי כל שעתא השתא אתי ואם הודיעו שמפליג שמתרחק ממנו וחביות סתומות היו שיעורו בכדי שישתום ויסתום וינגב אם שהה כדי שיקוב נכרי נקב במגופת החבית ויחזור ויסתום הנקב בסיד ותיבש הסתימה אסור. רשבג"א אינו אסור עד שישהה בכדי שיפתח את כל מגופת החבית, ואי איפשר לנוטלה שלא תישבר כולה ויגוף ויעשה מגופה אחרת חדשה ותינגב ותיבש, אבל לסתימת חור לא חששו משום דמינכרא, שישתום, לשון [במדבר כ"ד] שתם העין, עין פתוחה דשפיר חזי.
מתני', המניח יינו בקרון או בספינה עם הנכרי והלך ישראל בקפנדריא, בדרך קצרה ונכנס למדינה ורחץ במרחץ מותר, דכיון דגוי לא ידע דשהי מירתת ולא נגע, תוספת המניח יינו בקרון ובספינה והלך לו בקפנדריא, נראה דוקא בקפנדריא שיכול לילך לעיר ולחזור במהרה, להכי לא הודיעו שמפליג מותר, אבל ליכא קפנדריא כיון שהולך לעיר הוי סתמא הודיעו שמפליג דמסתמא לצד העיר יכנס (וסתמא) [וסמכא] דעתיה דגוי כמי שאמר לו לכו ואני אבוא אחריכם. ובגמרא מפרש דאיצטריך למיתני כולהו באבי. דולפקי, פיר"ח מקום מוכן להושיב בו קיתונות וצלוחיות. מה שעל השולחן אסור, דמימר אמר גוי זה ישראל (זיממי) [זמנני] לאכול ולשתות ונגע. שעל הדולפקי מותר, דאינו מוכן לסעודה זו. ואם אמר לו הוי מוזג ושותה, הואיל וחיזק ידיו ברשות במקצת סמכא דעתיה ונגע בכוליה. חביות פתוחות, שבבית אסורות. סתומות מותרות, עד שישהא כדי שיפתח ויגוף ותנגב וסתמא כרשב"ג מדלא קאמר כדי שיסתום.
גמ'. חמריו ופועליו, עמי הארץ וכגון שטיהר אותן שהטבילן ומגען טהור, ואע"פ שאין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו שלא נטהר לכך מוקי לה בגמרא כגון שבעל הבית יכול לבא דרך עקלתון מהר דמירתת השתא אתי, וסיפא היינו טעמא דטהרותיו טמאות דאין עם הארץ מקפיד על מגע חבירו, ואע"פ שיכול לבא דרך עקלתון כיון דאמר להו לכו ואני אבוא אחריכם מיסמך סמכא דעתיהו.
<h2>דף סט:</h2>
גמ'. הלכה כרשב"ג הואיל ותנן סתמא כוותיה, ומקשי בגמרא פשיטא דסתם לן תנא כוותיה ורבא מתני' אתא לאשמועינן, ומתריץ מהו דתימא דהאי בבא דהיה אוכל עמו על השלחן סיפה דמילתיה דרשב"ג והוא קתני לה והכי קתני מתני' רשבג"א כדי שיפתח ויגוף ותיגוב היה אוכל עמו כו' ולאו סתמא הוא קמ"ל רבא דסתמא הוא. דלא חייש לשיתומא, לנקיבת חור שהוא בלא טורח, משום דמינכר, ולפתיחת כולה חבית נמי דחייש רשב"ג דהוי זיופא דטירחא לא קימא לן כוותיה ואנן קבעי' היל' באין מעמידין [ל"א ע"א] כר' אליעזר דלא חייש לזיופא דחותם אחד האידנא אמאי לא מנחינן חמרא בחביות סתומות בי גויים. משום שיכא, נקב דק מאד שהוא במגופת החבית להוציא ריח היין, ויש לחוש שמא יקדח שם מיניקת ויטעום מן היין.
<h2>דף ע.</h2>
דלהדי ביזעא שרי, אף בשתייה דמירתת ולא נגע. דהאי גיסא ודהאי גיסא אסיר, אף בהנאה חיישינן דילמא מנסיך ליה דהא ישראל לא חזי להו. אם נתפס עליו כגנב, כלומר אם אין לו לגוי באותו מקום כלום וכשמוצאין אותו עומד שם אומרין לו לגנוב נכנסתה בזה המקום, ואין לו טענה שיאמר בשביל כך וכך נכנסתי אלא עומד בחזקת גנב חמרא שרי ואי לא אסיר. חמרא שרי מימר אמר השתא מידכר ליה לחמריה והדר אתי, אף היין הפתוח מותר שהנכרי אומר עתה יזכור היין ויצא במהרה וימצא אותי נוגע ביינו ולפי זה אינו זז ממקומו ואין נאסר אלא מה שעל פניו בלבד.
<h2>דף ע:</h2>
רביתא, תינוקת. הופיא, פר"ח רותחת שמרתיח היין בעת שהוא חדש כמו קצף על פני מים וכן כתב בערוך הופיא בלשון חכמים ריתחא ובלשון קודש קצף כדכתיב [הושע י'] כקצף על פני מים והוא בלשון ערבי זבדה. אימור מגבה דחביתא שקלתה, ודוקא רביתא דאינה יודעת בטיב ניסוך ולא מסרא נפשה למיגע אבל גדול מכי חזינן דנקיט הופיא לא תלינן לקולא. ואע"ג דליכא השתא הופיא, שאין שם עוד הופיא ואיכא למימר הא ודאי מגו חביתא שקלתה. אימור איתרמויי איתרמי, דהך הופיא הוא דהואי התם. מסוביתא, ישראלית מוכרת יין בחנות, כמו [דברים כ"א] זולל וסובא סבי חמרא [ישעיה א'] סבאך מהול במים. שמירת מפתח ולא סמכה דעתה להיכנס דנתפשת כגנב. רש"זל כל שרי דהכא שרי אף בשתייה דהא לא נגע קאמרי', וכל אסיר דהכא אף בהנאה ובכולהו הילכתא כרבא.
מתני', בלשת, חיל ועל שם שמחפשין ובולשין קרי להו בל(ב)שת כדמתרגמינן [בראשית ל"א] ויחפש ובלש. שאין פנאי לנסך, לפי שטרודין במלחמה, ורמי עלה בגמרא הא דתנן עיר שכבשה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות ומתריץ רב מארי לנסך אין פנאי לבעול יש פנאי פי' דתקיף להו יצריהו.
<h2>דף עא.</h2>
מותר שיאמרו לו תן לנו דמיה, דהא לא קנו לה והוא אינו חייב להן אלא מעות, [ו]תניא לעיל [ס"ד ע"א] ישראל שנושה בגוי מנה ומכר ע"ז והביא לו יין נסך והביא לו מותר.
המוכר יינו לנכרי פסק עמו מעות עד שלא מדד דמיו מותרין, משום דמשיכה בגוי קונה, הילכך כשמודדו היינו משיכה וקנייה גוי מיד והוו ליה זוזי גביה דגוי בהלואה, ויין נסך לא הוי עד דנגע ביה. מדד עד שלא פסק דמיו אסורין, דגוי לא קנייה במשיכה, דכיון דלא פסק דמיו לא סמכא דעתיה למיקני שמא ירבה לו בדמיו הילכך כי נוגע ביה הוי יין נסך דישראל והרי זה כמוכר סתם יינם. רמ"זל בד"א בשמדד הישראלי לכליו אבל אם מדד בכלי הגוי או בכלי ישראל שביד הגוי צריך ליקח את הדמים ואחר כך ימדוד ואם מדד ולא לקח דמים אע"פ שפסק דמיו אסורין שמשיגיע לכלי נאסר כסתם יינם.
<h2>דף עב.</h2>
משפך, מלמעלה פיו רחב ולמטה נקב צר ומושיבין אותו על צלוחית של לוקחין שפיהן קצר ושופכין את היין מן המדה לתוכן והוא יורד לתוך הצלוחית אם יש בשולי המשפך עכבת יין מקום שמתעכב שם טיפת יין אסור לפי שנשאר שם מן היין שמדד לתוך צלוחיתו של גוי ר"מ עכבת יין לחלוחית יין, ומפרש בגמרא דמיתסר בנצוק שחיבר יין שבמשפך ליין שבקרקעית הצלוחית. המערה מכלי לכלי וכו', לקמן בגמרא מפרש לה.
גמ'. נצוק, המשקה המוצק מכלי אל כלי אותו העמוד השותת ויורד משפת הכלי שמריק ממנו ועד קרקעית הכלי שיורד בו נקרא נצוק ואם יש בכלי שיורד בו זה הנצוק משקין טמאין לא צירף זה הניצוק בנגעו במשקה הטמא שהוא נתון בכלי התחתון שמריקין בו לאותו המשקה שמריק ממנו וניטמא אלא רואין אותו כיון שיצא משפת כלי העליון כאלו נפסק ובא רב הונא לומר הני מילי בטומאה וטהרה אבל לעניין יין נסך חיבור הוי ונאסר העליון בהיות התחתון יין נסך. [ע"ב] המערה ממנו מותר, ואי ניצוק חיבור אפילו מה שבתוך הכלי שמערה ממנו הוה מיתסר ואמאי מותר. דקא מקטיף קטופי, שיפסוק ראש עליון של נצוק קודם שיגיע ראש תחתון לכלי הגוי, ואי נגע מקמי דליפסוק ראש העליון תו לא מהני קטוף דאיתסר ליה בנצוק וסבירא לן נצוק חיבור וכן הל' כן פסק ר"ש ור"ח ורמ"זל ור"ת פוסק נצוק אינו חיבור.
<h2>דף עב:</h2>
סבואתא, מוכרי היין. נפיצו נפוצי, עמדו מרחוק וזרקו היין לכלי הגוי כי היכי דלא ניהוי ניצוק. שפוכאי, פועלי ישראל רגילין לערות יין מכלי אל כלי. ושדיתו ליה עילויה, שמא הניחו את כל הכלי שמערין ממנו ביד הגוי והוא לבדו יערה ומיתסר התחתון. גישתא ובת גישתא, חותכין שני קנים בשיפוע ומדבקין ראשיהן מלמעלה ושני ראשיהן פונין למטה כזה ומניחין אחד מן הראשין בחבית המלאה עד שמגיע לשוליה וראש השיני נותן בפיו ומוצץ מעט עד שיעלה היין ושומטו מפיו ומניח חבית ריקה נגד הקילוח והיין עולה מאיליו כולו ויורד לחבית אחרת. אנח ידיה אגישתא, הניח ידו על ראש הקילוח. אסריה רבא לכוליה חמרא, אפילו מה שבכלי ראשון. אגישתא ובת גישתא גריר, שהרי מאיליו עולה והוה ליה כנוגע בחבית ממש דהוה ליה כחבית אריכתא ולאו משום דנצוק חיבור. קנישקנין, כלי שיש לו כמין שני חוטמין יוצאין ממנו כמו הכלים שנוטלין בהן לידים, שהיה מלא יין ביד ישראל והיה ישראל מוצץ ושותה מחוטם זה והגוי מוצץ ושותה מן החוטם השני הרי זה מותר והוא שיקדם הישראלי ויפסוק ועדיין הגוי שותה שמשיפסוק הגוי יחזור היין שישאר בחוטם לכלי ויאסור כל מה שישאר בו שהרי בא היין מכחו.
<h2>דף עג.</h2>
מתני', ואוסר כל שהוא, יין ביין כגון טיפת יין נסך שנפל עליה כמה חביות של יין הכל אסור. ומים במים, מים שנתנסכו לע"ז או נעבדו ונפלו במים דהתר.
<h2>דף עג:</h2>
גמ'. כל איסורין שבתורה במינן במה שהוא, וזה הכלל דמתני' לאיתויי כל איסורין שבתורה. חוץ מטבל, טעמא מפרש בגמרא כהיתרו כך איסורו מה התירו בכל שהוא כדשמואל דאמר שמואל חיטה אחת פוטרת את הכרי אף איסורו בכל שהוא. ויין נסך, משום חומרא דע"ז. ואיכא מאן דאמר אע"ג דכל רב ושמואל וכו', רח"זל ומיסתברא כוותיה וכו' כתב בעל המאור במסכת פסחים כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם וכן נמצא בכתב מר' יוסף ז"ל בן יוטתו ממדינת ניאן שהעיד על רבו הרב אלפאסי ז"ל שחזר בו בסוף ימיו ממה שכתב בסוף מסכת ע"ז ופסק הילכתא כרב ושמואל מדאביי ורבא וחזר לפסוק הלכה כר' יוחנן וריש לקיש וכן דעתינו נוטה לדברים הללו כחזרתו של הרב אלפאסי ז"ל וכדעת חכמי (ספרד) צרפת וחכמי נרבונא אלא שאין אנו (מודין) [מורין] כן בחמץ בפסח לפי שנהגו בו איסור, וכן נראה מדאמר רבא בפ' גיד הנשה [צ"ז ע"א] אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים וכו' שמעינן מי' דרבא כר' יוחנן סבירא ליה דמין במינו בנותן טעם וכן פסק אחד מן המפרשים כר' יוחנן וריש לקיש וכתב למעלה בעניין עכברא דנפל לשיכרא או לחלא דפסק תלמודא [ס"ט ע"א] והילכתא אידי ואידי בששים וזה לשונו, ה"ג וכן כל איסורין שבתורה וכן הלכה רווחת בישראל דכל איסורין שבתורה בששים חוץ מחמץ בפסח במינו דמוקמינן ליה בפסחים במשהו וטבל ויין נסך דמוקמינן ליה לקמן במשהו, אבל כל שאר איסורין אפילו מין במינו בנותן טעם, וכן פוסק ר"ת ומיכאן ראייתו דאמרינן וכן כל איסורין שבתורה וכן פסק ר"מ ור"ב בי"זל כר' יוחנן וריש לקיש ותליא באשלי רברבי בה"ג ובשאלתות דרב אחא וההיא דאביי ורבא [ס"ו ע"א] מיירו בטבל ויין נסך, למקצת, ויין נסך שהוא אוסר בכל שהוא הוא היין שנתנסך לע"ז שהוא מטמא טומאה חמורה בכזית. תוספת סתם יינן נמי הוי בנותן טעם ככל איסורין שבתורה דיין נסך דקאמר התם היינו ביין נסך ממש שנתנסך לפני ע"ז כההוא דקתני במתני' דהוי דומיא דמים, וכן כתוב בספר תרומות, וכן פי' רמ"זל ביין נסך ממש אבל בסתם יינם מחמיר וזה לשונו יין שנתנסך לע"ז שנתערב עם היין אוסר הכל בהנייה בכל שהוא כמו שאמרנו בד"א בשהורק היין המותר על טיפה של יין נסך אבל אם עירה יין נסך מכלכול קטן לתוך הבור של יין אפילו עירה כל היום כולו ראשון ראשון בטל עירה מן החבית בין שעירה מן המותר לאיסור בין מן האיסור למותר הכל אסור מפני שהעמוד היורד מפי החבית גדול נתערב סתם יינם ביין הרי זה אוסר בכל שהוא לשתייה וימכר כולו לגויים ולוקח דמי היין האסור שבו ומשליכו בים המלח ויהנה בשאר המעות.
<h2>דף עד.</h2>
מתני', ואלו אסורין, רמ"זל יין שנתנסך לע"ז אסור בהנאה והשותה ממנו כל שהוא לוקה מן התורה וכן האוכל כל שהוא מתקרובת ע"ז מבשר או פירות אפילו מים ומלח האוכל מהן כל שהוא לוקה שנאמר [דברים ל"ב] אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם יין שנתנסך לה כזבח שקרב לה וכיון שאיסור זה משום ע"ז הוא אין לו שיעור שנאמר בע"ז [שם י"ג] ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ואוסרין בכל שהן, בכל מקום שנתערבו שם אפילו אחד באלף אוסרין את כולן, יין נסך, חבית אחת באלף חביות אוסרת את כולן, וע"ז, צורה שנעבדה ונתערבה באלף צורה שאינן ע"ז. ועורות לבובין, דהוי נמי איסורי הנאה כדאמרן באין מעמידין [כ"ט ע"ב]. ושור הנסקל, דכתיב [שמות כ"א] ולא יאכל את בשרו וכדר' אבהו אמר ר' אלעזר [קידושין נ"ו ע"ב] דאמר כל מקום שנאמר לא יאכל אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה משמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט בנבילה. ועגלה ערופה, אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. וציפרי מצורע, השחוטה אבל המשולחת מותרת שלא אמרה תורה שלח לתקלה ואיסורא דשחוטה מפרש בקידושין בפרק האיש מקדש [נ"ז ע"א]. ושיער נזיר, דכתיב [במדבר ו'] ונתן על האש אשר תחת זבח השלמים. ופטר חמור, כל זמן שלא נפדה אסור בהנאה לר' יהודה ולאחר עריפה אפי' לר' שמעון דתניא [שם ע"ב] פטר חמור אסור בהנאה דברי ר' יהודה ור' שמעון מתיר. ובשר בחלב, חתיכת בשר שנתבשלה בחלב ונאסרה בנותן טעם, וחזרה ונתערבה באלף חתיכות אוסרת את כולן בהנאה והאי תנא סבר בשר בחלב אסור בהנאה דפלוגתא היא בכל הבשר [קט"ז ע"א], ויש שלמדין ממשנתינו דבשר בחלב במה שהוא, דסבורין דהאי בכל שהוא דקתני כגון טיפת חלב שנפלה לקדירה או חתיכת בשר קטנה שנפלה לתוך יורת חלב ואפילו אין בה בנותן טעם וטיעות הוא בידם דהא מפרש בגמרא דתנא דבר שבמנין קתני כגון חתיכה בחתיכות, משום דדרכו להימנות חשיב ולא בטיל ואי בבשר שנתערב טעמו בחלב קמיירי או בטיפת חלב שנפלה לקדירה מי הוי דבר שבמנין, ועוד הא אוקימנא כל איסורין שבתורה בנותן טעם, ואפילו רב ושמואל דאמרי במשהו בשלא במינו מודו, ובכולה שחיטת חולין איירי בשר בחלב בנותן טעם. וחולין שנשחטו בעזרה, התם בקידושין [שם] מפרש להו דאסירי בהנאה.
הרי אלו אסורין ואוסרין כל שהן, למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה, אי נמי איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין, דמתני' תרתי באעי דבר שבמנין ואיסורי הנאה, דאיכא תרתי לחשיבותא, דחשיב איסור הנאה דידהו, וחתיכת נבילה אע"ג דדבר שבמנין הוא, כיון דלאו איסורי הנאה היא בטלה ברובה וחדא שאדי לכלביה ואינך שארו באכילה, והאי דלא תאני אגוזי פרך ורמוני בדן משום דתאני להו במסכת ערלה [פ"ג מ"ז] הראוי לערלה ערלה והראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם וחמץ בפסח אם הם ככרות הא קתני להו התם ר' עקיבה מוסיף אף ככרות של בעל הבית. ופי' ר"מ יין נסך שנתערבה חבית עם כמה חביות אפילו עם אלף כולם אסורות ואין זה הלכה אלא הלכה כרב נחמן כדלקמן וכן אם נתערב דינר ע"ז בהרבה דינרים ועור בכלל עורות ושור בכלל שוורים ועגלה בכלל עגלות וציפור בכלל ציפרים, וגיזה של שיער נזיר בכלל גיזות ודבר נמכר במנין הוא כמה גיזות בסלע ועושין מהן שקין, ופטר חמור בכלל חמורים וחתיכת בשר שנתבשל בחלב או חתיכת בשר חולין שנשחטו בעזרה בכלל חתיכות הכל אסורין בהנאה, ושור הנסקל ועגלה ערופה ופטר חמור הכל יהרגו.
מתני', יין נסך, סתם יינם שנפל לבור של יין. גמ'. חבית בחבית דשקיל חדא ושדי בנהרא ואינך מישתרו בהנאה. אבל לא יין ביין, שאם נתערב יין ביין כולו אסור בהנאה. הלכה למעשה, להורותה על המעשה. יין ביין יין נסך ממש שנתנסך לפני ע"ז. אסור, כולו אסור בהנאה. חבית בחבית מותר, הכל מותר בהנאה חוץ מדמי אותה החבית. סתם יינם אפילו יין ביין מותר בהנאה חוץ מדמי אותו היין, וכן הלכה. ואידך תישתרי בהנאה למוכרו לבד או לעשות מהן כבוסה או להשקות מהן לגויים.
<h2>דף עד:</h2>
מתני', גת של אבן שזיפתה גוי, ואורחה למירמי בה חמרא פורתא לעבורי קוטרא דזיפתא. מנגבה, מפרש בגמרא במים ואפר. ושל עץ, דבעיא זפת טובא ובלעא חמרא טפי. ר' אומר ינגב, כשל אבן ואין הלכה כר'. ושל חרס, אע"פ שקילף את הזפת הרי זו אסורה, סיפה לדעת רבנן ור' פליג עלה וסאגי ליה בניגוב כדלקמן.
[גמרא] דוקא זפתה גוי ולא דרך בה הוא דסגי בניגוב אבל דרך בה לא סגי בניגוב אלא בקילוף, משום דעייל חמרא בפילי דזיפתא. מחץ, כלי שדולין בו יין מן הבור, הגת והמחץ והמשפך בשל חרס עסיקי', מדקתני סיפא ושל עץ ושל אבן וכו' ובשאין מזופתין עסיקינן מדקאמר סיפא ואם היו מזופתין מכלל דכולה רישה בשאין מזופתין. רבי מתיר בניגוב, ומקשי עלה בגמ' ממתני' דקתני ושל חרס אע"פ שקילף את הזפת הרי זו אסורה, ומוקי תלמודא סיפא דמתני' לרבנן. ומודה ר' בקנקנין של חרס של גויים אע"פ שאינן מזופתין אסורין עד שימלאם מים ג' ימים כדאמרן באין מעמידין [ל"ג ע"א]. זה מכנסו לקיום, כינוס של קנקן לקיום הוא, ששוהה שם היין עד זמן מרובה הילכך אסורין. וזה אין מכנסו לקיום, הגת והמחץ והמשפך, שאין היין שוהה שם ואין מכנסן לקיום הילכך סגי להו בניגוב. ושל עץ ושל אבן מנגבן והן טהורין, לדברי הכל כל זמן שאין מזופתין, ואם היו מזופתין אסורין עד שיקלף. והא אנן תנן אפילו של אבן אם זפתה גוי מנגבה דברי הכל ובשל עץ לר' ינגב, והכא קתני אפילו בשל אבן דברי הכל אסורה, קשיא בשל אבן דברי הכל אדברי הכל, ובשל עץ קשיא דר' אדר'. מתני' דלא דרך בה, הילכך בשל אבן דברי הכל בניגוב סגי ובשל עץ לר' ינגב. בריתא דדרך הילכך אף בשל אבן בעי קילוף וכל שכן בשל עץ.
גולפי, כדים דקים. סחיף להו אפומיהו, כופה אותן שוליהן למעלה ופיהן למטה ולא משום חותם בתוך חותם שהרי אינן נתונין בדסיקיא אלא על שולי הספינה או הקרון היו סדורין ומוקפין זה אצל זה, וטח על גביהן טיט ומחברן יחד כדי שלא יוכל גוי לזוקפן ולתת לתוכן יין, וחותם אחד הוא דאיכא. וחתים להו אבירציהו, ס"א אשוליהו, חותם על שוליהן, קסבר כל כלי שמכנסו לקיום אפילו אין מוסרו לגוי אלא לפי שעה גזרו ביה רבנן כיין עצמו כי היכי דלא ליתי לשהויי ביד הגוי.
<h2>דף עה.</h2>
במה מנגבה זה ששנינו במשנה הגת של אבן מנגבה, ובבריתא של עץ ושל אבן מנגבן. ברטיבתא, שיש בה לחלוחית נותן אפר תחלה עד שתהא נגובה. ביבישתא, נותן מים תחלה ואחר כך אפר ומשפשף. תרתי תלת, ברטיבתא תרתי אפר ומים, ביבישתא תלת, מים ואפר ומים. תלת וארבע, רטיבתא תלת אפר ומים ואפר, ואע"פ שחוזר ונותן מים להעביר האפר הנהו מים לא קא חשיב דלאו לשם ניגוב אתו אלא לנקותו מן האפר, וארבע ביבישתא, מים ואפר ומים ואפר, ומים בתרא לא קא חשיב. בנהרדעא מתנו לרב תלת וארבע כדפרישית. ולשמואל ארבע ברטיבתא וחמש ביבישתא, דקא חשיב מיא בתראי ולא פליגי רב ושמואל להאי לישנא דנהרדעא אלא רב לא חשיב מיא בתראי ושמואל חשיב מיא בתראי.
רוקי, משמרת, כמין שקין שנותנין בהן שמרים להוציא את יינן. דמזיא, של שער אדם או משער של עיזים דלא בלעי. מדיחן, ומותרין. דעמרא, של צמר. מנגבן כמו שפירשנו באפר ומים. דכיתנא, בלע טפי (מחמרא) [מעמרא]. ואי אית בהו קיטרי שארי להו, אם יש בהן קשרים מתיר אותן. חלתא, כוורת של שבטים שמסננין בה יין. בחבלי דצארי, שתפורין בחבלים של צורי דקל. בצבתא, מין גמי. שארי להו, מתירין, רח"זל דיקולי וחלאתא דארמאי הקופות והסלים שעומסין בהן הענבים בגת דחייטי בחבלי דצארי וכו'. [ע"ב] דכיתנא מיישנן, אומר ר"ת שהמפות והסדינים שלנו ששראום ביין נסך אין צריכין יישון דדוקא בהני כלים דארמאי אמרו חכמים מיישנן ולא אמרו סתמא כל מאני דכיתנא מיישנן.
<h2>דף עה:</h2>
מתני', כלי תשמיש, של סעודה. את שדרכו להטביל, כלומר כלי הראוי לטבילה ואין צריך תיקון אחר, כגון כלי שתשמישו על ידי צונן. יטביל, ותו לא צריך. להגעיל, במים רותחין, כגון כלי שתשמישו בכך, דהיינו יורות וקדירות של מתכת, יגעיל, ובגמ' מפרש דבעו נמי טבילה, ללבן באור, כדמפרש ואזיל, השפוד והאסלה שתשמישן על ידי צלי, אסלה כמין סבכה של ברזל שצולין עליה בשר. שפה, לוטשה באבן של נפחים מלשון ושף יתיה בשופינא.
וכולן, אף המלובנין והנגעלים, כל דבר אשר יבא באש, שנשתמשו בו בני מדין על ידי האור תעבירו באש כעין שבלעו לאיסור יפלטנו. וטהר, קרא יתירא הוי האי וטהר, גרסינן בגמרא תאני בר קפרא מתוך שנאמר [במדבר ל"א] במי נדה שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי ת"ל אך חלק אם כן מה ת"ל במי נדה מים שהנדה טובלת בהן הוי אומר ארבעים סאה ואיצטריך למיכתב וטהר ואיצטריך למיכתב במי נדה דאי כתב רחמנא וטהר הוה אמינא וטהר כל דהוא פי' אפילו במקוה חסר כתב רחמנא במי נדה, ואי כתב רחמנא במי נדה הוה אמינא תיבעי הערב שמש כנדה כתב רחמנא וטהר כל דהוא. אפילו כלים חדשים, באעו טבילה, זווא דסרבלא, מספרים שגוזזין בהן בגדי צמר הואיל וגזירת הכתוב היא ולא משום פליטת איסור, דהא חדשים לא בלעי מידי ומצרכת להו טבילה. כמו שכתוב בפרשה כלי סעודה, דהא כתיב [שם] כל דבר אשר יבא באש, ואין דרך להשתמש על ידי האור אלא כלים של צרכי סעודה, ובהנהו כתיב וטהר דהיינו טבילה אבל זווא דסרבלא לא. לא שנו, שטעונין טבילה. בלקוחין, שנעשו שלנו כמעשה מדין שנחלטו ביד ישראל. מאני דמדרא, כגון קדירות וכיוצא בהן שאינן מכלי מתכות. כלי מתכות אמורים בפרשה דכתיב [שם] את הזהב ואת הכסף וכו'. יש להם תקנה ככלי מתכות דאמו, הואיל וכי מיתברי חזו לתקנינהו על ידי התכה ככלי מתכות דאמו ובעו טבילה. קוניא, תחלתו של חרס וחפין אותו בחופיא של אבר ותשמישו על ידי צונן וניקח מן הגויים. כתחלתו, ולא בעי טבילה דלאו מתכת הוא. כסופו, בתר סופו אזלינן שחפהו במתכת וכלי מתכת הוי ובעי טבילה. משכנתא, שמשכן אצלו הגוי כלי מתכות. ולא איפשיטא, ולקולא, הילכך מדיח או מרתיח או מלבן ואינו צריך להטביל.
שלא אסרה תורה, במדין דכתיב [במדבר ל"א] תעבירו באש, דבעו הגעלה. קדירה בת יומה, קדירה שבישל בה בו ביום שעדין לא הפיג טעם התבשיל שנתבשל בה לגמרי ולא הבאיש לפיכך אינו נותן טעם לפגם, אבל בישל בה אתמול כבר הופג טעמו בלינת לילה, ושוב כשפולטו בתבשיל אחר אינו אלא פוגם.
<h2>דף עו:</h2>
לתוך יורה גדולה, שיהו רותחין עוברין על כולה. מהדר לה לישה אפומה, מקיף על שפתה בצק וממלאה מים עד שיצופו המים על שפתה ומרתיח. כבולעו, כעניין שבלעו שפתי הדוד את האיסור יפלטוהו. מה בולעו בניצוצות, לא בלעו אלא על ידי ניצוצות שניתזו הרותחות שם ולא הוכנסה לתוך יורה אחרת בשעת בליעת האיסור, כך בשעת פליטתם, אע"פ שלא הכניסם לתוך יורה אחרת הואיל ונתמלאה יפה מעלה ניצוצות על שפתה ופלט, ומיהו גדנפא בעינן משום דאי לאו הכי דילמא לא הוה מסקא ניצוצות על שפתה בהא זימנא, אבל איסור נתבשל בה פעמים הרבה ואם לא העלה ניצוצות כל שעה העלה פעם אחת. ונועצה, אע"פ ששפה, ויש אומרים שפה משפשפה בבגד צמר שאינו חלק ומעביר שמנונית. שאין בה גומות, בעובי רחבה שלא תהא שמנונית בגומה. לאכל בה צונן, אבל דבר רותח אסור לחתוך בה עד שיגעילנה ברותחין ובכלי ראשון כדאמרינן בכל שעה [ל' ע"ב] לעניין חמץ בפסח, ירושלמי [הט"ו] והסכין שפה והיא טהורה רבא בשם ר' יהודה הדא דתימא בסכין קטנה אבל בסכין גדולה צריכה ליבון והליבון שאמרו והוא שיהיו ניצוצות מנתזות ממנה, אומר ר"ת דסכין של גויים בהגעלה סאגי דלא מצינו שהצריכו חכמים ליבון אלא בשפוד ואסכלה שתשמישן על ידי האור דכבולעו כך פולטו, אבל סכין שתשמישו בחמין דיי בהגעלה והדתניא בתוספ' [פ"ט ה"ב] השפודין והאסכלאות והסכינין מלבנן באור מוקי לה בירושלמי בסכינין ארוכין שצולין בהן בשר.
